אתמול והיום פורסמו בעיתונים כתבות לא מעטות על שני נושאים שעל פניהם נראים בלתי חשובים בעליל, ואולי לא רק על פניהם. האחד, עסק בבוז שנשמע בזמן שמנכ”ל התזמורת הפילהרמונית ברך תורם בכיר, ואף ניסה לחגוג יחד עם הקהל, שישים שנה למדינת ישראל וחמש שנים לרכישת אי.די.בי.. בעיתון ה”הארץ” פורסמו שני מאמרים (מתוך שישה סך הכל) אחד על ידי יוסי שריד והשני מאמר מערכת. העניין השני בעל החשיבות העליונה הוא גורלו של אחד, אברם, שפוטר ממשרתו כמאמן כדורגל, לא כאן אלא באנגליה. אף ששני הנושאים האלה הם גורליים לעתיד החברה במדינה הדיון בהם מוגזם ודי חסר טעם.
מדיניות העשרת העשירים שמצידם תורמים פרורים ידועה, מובנת, וכל מילה נוספת בנושא מאפשרת להם להתהדר בטוב ליבם שהציבור אינו מתגמל כראוי, כי התגמול הוא בעצם החשוב. גם הפרובינציאליות המתגברת לנוכח הצלחה של ישראלי מחוץ למדינה כאילו הוא מייצג את רוח האומה גם היא כבר עברה את גבולות הטעם הטוב והרע.
אז על מה אפשר לדון? אולי על אי השוויון הגובר בציוד רפואי בין הפריפריה למרכז, או אולי בניתוק הבלתי אפשרי בין הנתונים המהווים מדד להצלחה כלכלית לנתונים המהווים מדד לכישלון החברתי המתמשך במדינה. אולי שני אלה קשורים גם למה שנכתב למעלה.
אז אתמול במדיה האלקטרונים והיום בעיתונים כותבים לרוב על הצמיחה הכלכלית שהפתיע אף כלכלנים, 5.4%. ההוצאה לנפש גדלה על פי הנתונים ביותר מ- 12% ממש גן עדן. איך זה מתקשר למה שאנו יודעים על מצב ההשכלה על כל מערכיה? או על התורים בבתי התמחוי? או על המצב הנזקקים לשירותים של עובדים סוציאליים? אולי זה באמת לא קשור? הכלכלה יכולה לפרוח והאזרחים יכולים לקמול, לא כולם רק חלק.
כדי באמת לתת תמונה הן של הכלכלה והן של המצב החברתי. כדאי לעשות שני דברים. האחד, הצגת הנתונים האגרגטיביים והממוצעים גם האופן שיציג בפנינו את הנהנים ואלו שאינם נהנים מן הצמיחה. האם באמת רמת החיים של העשירון הראשון עלתה ב-12%, וגם השני והשלישי וכו`. השני, במקביל להצגת הנתונים הכלכליים יש להציג נתונים חברתיים. כידוע הנתונים הכלכליים מתפרסים השכם והערב, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, בעוד הדו”ח המרכזי בנושא החברתי, דו”ח העוני, מתפרסם פעמיים בשנה, ורק על העבר. את המצב הכלכלי יכולים לצפות לעתיד, אבל לא את המצב החברתי, למה? כי ככה יותר נח ויותר קל.
תזכרו, שספרו לנו עד כמה הצמיחה תטיב עם כולם, אלא שכולם בשפה החדשה זה רק אלו שבאמת נהנים, כי מי שלא מקבל את חלקו בצמיחה כנראה משהו לא בסדר איתו ובעצם מגיע לו, ומגיעה לה, ומגיע לילדים להיות במצבם העגום. שימו לב שכאשר פורסם דו”ח העוני הייתה כמעט אופוריה שהיה שינוי מגמה בנתונים, לא הייתה עלייה בשיעור המשפחות העניות, תארו לכם שהשאיפה לצמיחה הייתה אפס, או אולי אחוזים בודדים, בדומה לתוכנית להפחתת העוני. האם זה היה נחשב להישג?