על עושק ורטרואקטיביות
אחד מטיעוני המפתח של ברוני הגז הוא שחקיקה שתתערב בחלוקת הגז היא פסולה, שכן היא רטרואקטיבית; היא פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם. כשהם השקיעו את שהשקיעו, הם יצאו מתוך נקודת הנחה מסוכמת שהיה ויימצא גז, הם יקבלו את אשר נקבע בחוק ב-1952, וכעת לא היא. אם הכנסת תחוקק חוק שישנה את חלוקת התקבולים רטרואקטיביות, הרי שהיא תחרוג מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל כן אין הדבר בכוחה.

אלא מה? עצם טענת הרטרואקטיביות לוקה ברטרואקטיביות. החוק עצמו נחקק ב-1952, בימים של שלטון סוציאליסטי, בתקופה שלפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובימים שבהם בג”ץ אישר הפקעת דירה מאזרח בשל רצונו הגחמני של פקיד שומה חמדן. ולכן, למעשה מה שהחוק אמר הוא שחברות האנרגיה תהינה זכאיות לתקבולים כאלו וכאלו, אלא אם כן המחוקק ישנה את החוק. ויתר על כן, כשהכנסת חוקקה את החוק ב-1952, הגיוני שהבטחת הכנסת לא נלקחה ברצינות. כל אחד סבר שאם יימצא גז, הרי שהשלטון הסוציאליסטי יפרוש את טלפיו עליו. לכן, גם אין תמה שהכנסת קבעה תקבולים כה גבוהים לברונים. בסיפור “אנו קונים חמור” מתאר יעקב דה-האן את המשא ומתן בשוק. לקוח שואל כמה עולה החמור והזבן משיב 8 לירות. או אז מבין הלקוח שהמחיר יהיה 5 לירות. כך גם פה: כשהמשטר הסוציאליסטי קבע תקבולים של כ-90% היה ניתן להבין מכאן שהתקבולים יהיו נמוכים בהרבה.
עד פסק דין “בנק המזרח”י משנת 1995, איש לא העלה בדעתו שהכנסת איננה ריבונית לחוקק חוק שיפקיע רווחי חברות. גם כיום הכנסת ריבונית לחוקק חוק מפקיע רכוש במסגרת פסקת ההגבלה של חוק היסוד. אחת הטענות החוקתיות כאן היא שמדובר בשינוי רטרואקטיבי בכללי המשחק. גם אם נקבל את הטענה של רטרואקטיביות משפטית, הרי שיש לקחת בחשבון שכללי המשחק בזמן חקיקת החוק ועד המהפכה החוקתית היו שונים בתכלית. לכן, למצער על פעולות חברות האנרגיה עד 1992 והידע שהם צברו עד אז אין הם זכאים להגנת איסור הרטרואקטיביות. אבל הרטרואקטיביות איננה רק משפטית, אלא גם כלכלית. שינויים רטרואקטיביים עלולים לפגום בכלכלה. אם איני מאמין שתשלם לי את מה שהבטחת, הרי למה שאעבוד אצלך? אבל מה שחשוב כאן זה לא המלל של מה שהבטחתי, אלא מה שאתה הבנת, מה שהייתה האמונה שלך הלכה למעשה. ברוני הגז שאינם תמימים הרי הבינו מראש שמציאת הנפט תגרור הפקעה. הציפיות שלהם עוצבו לאור כללי משחק הנהוגים בשלטון סוציאליסטי לפני חוקי היסוד. ולכן, דווקא אם יפחיתו מן התקבולים שלהם, יממשו את ציפיותיהם.
ברוני הגז מנפנפים במהפכה החוקתית של אהרון ברק, אבל הם שוכחים את המהפכה החוזית של ברק: אין לפרש חוזה לפי לשונו, אלא לפי אומד דעת הצדדים, אפילו זה נוגד את הטקסט המפורש. ברק הדגים תיזתו באנשים שהשפה הפרטית שלהם הפוכה לשפה הרווחת. וכך גם במקרנו, כאשר החוק דיבר על 90% תקבולים לברונים, הם היו יכולים להבין שמציעים להם הרבה פחות. ולכן, “ההסכם” בינם לבין המדינה – לפי הפרשנות הברקית – אינו של 90%, אלא של הרבה פחות.
למעשה החברה הישראלית עברה תהליך של קפיטליזציה וחוקתיזציה של הקניין. אם לאחר התהליך הזה יופקע איקס מן הגז, בימים עברו היה מופקע בתוחלת הרבה יותר מאיקס. מדוע אפוא יש כאן פגיעה בציפייה ובהסתכמות שנוצרו באותם ימים?
הכותב הוא דוקטורנט ומרצה למשפטים


