קטכיזם מהפכני: על תנועת "אם תרצו"

מה שתמיד שמר את הימין הישראלי, גם בגרסאות הקיצוניות שלו, מהתפרעות ושבירת כלים טוטאלית, הוא ההבנה שהוא מתנהל במשחק הפוליטי, שהוא מייצג רק מפלגה אחת מיני רבות ושישנן עוד דעות ועוד זרמים אפשריים. התמרונים הפוליטיים של בגין לאורך הקריירה שלו גרמו לו להפוך לסוג של ג’נטלמן, שגם אם שופך אש וגופרית על בני הפלוגתא הפוליטיים שלו, עדיין הכיר בהם וזיהה אותם בתור יריבים אפשריים, וגם בתור משתפי פעולה אפשריים. ניתן לומר דבר דומה על נתניהו, שלמרות ההשתלחויות המילוליות הספורות בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, לא זיהה את מפלגתו, הליכוד, עם החברה הישראלית כולה, אלא רק עם קהל בוחריו האקטואלי והפוטנציאלי.

ככזה, לא חרג הימין הפוליטי ממערכת הכללים אשר נקבעה כבר באנגליה של המאה ה-18: מפלגה נבחרת לפרלמנט על מנת להוציא לפועל מצע מסוים, תוך הכרת מגבלות הכוח הפוליטי והימנעות מחריגה אל מחוץ להם. תפישה זו לא נולדה עם הדמוקרטיה המערבית, ולמעשה גם לא תמיד עמדה בקנה אחד איתה, אלא מתוך עצם המשמעות של פעולה פוליטית בחברה מודרנית, בה לא ניתן להוציא לפועל אידיאולוגיות חובקות-עולם ללא זריעת הרס רב. הפוליטיקה המודרנית, גם זו של זרמי השמאל והימין הקיצוניים, מבוססת ברובה על ההכרה בקיומה של יריבויות מפלגתיות ואחרות אשר נלקחות כנתון ברור מאליו. לכן, הכניסה למרחב הפוליטי לרוב תורמת לעידון ולהתמתנות של אידיאולוגיות קיצוניות; ניתן לומר כי ההכרה בגבולות האפשר היא אחד היסודות החשובים של הפוליטיקה המערבית המודרנית.

בטקסט זה אנסה להצביע על מספר מהמרכיבים העיקריים אשר מרכיבים את הסכנות האידיאולוגיות העומדות בפני הפוליטיקה המודרנית, תוך התרכזות בתנועה הפוליטית אם תרצו. בטקסט אטען כי מהותה של תנועת אם תרצו נעוצה בדיוק בשבירת כללי המשחק הפוליטיים המוזכרים לעיל: אם תרצו לא פועלים עוד בגבולות הפלורליזם המפלגתי והאידיאולוגי, אלא מתיימרים לייצג כוחות אדירים שנמצאים מחוץ ומעל לפוליטיקה, את “עם ישראל כולו” או את הציונות באשר היא. אם תרצו לא מבקשת להוציא לפועל מצע מסוים, אלא להביא לשינוי טוטאלי של הציבוריות הישראלית, ובמידה רבה של החברה הישראלית כולה.

ראשית, ישנה סוגיית התיוג האידיאולוגי. תנועת אם תרצו מסרבת באופן עקבי להגדרתה כתנועת ימין, וזאת למרות זיהוי מובהק של מרכיבים רבים ממצעה, בנוסף לזיהוי האישי של רבים הפועלים במסגרתה, ככאלה. אם תרצו אף איימה בתביעה משפטית על האתר העברי של וויקיפדיה, לאחר שבו נאמר כי אם תרצו היא תנועת ימין. מצע התנועה מגדיר אותה כ”תנועת מרכז” (הגדרה החוזרת מספר פעמים במצע), ושב ומכריז עליה כתנועה “ציונית”, ותו-לא. למעשה, התנועה כמעט וחומקת מהגדרה של תנועה פוליטית: מצעה מזכיר יותר מסמך עקרונות של תנועת נוער או מניפסט אינטלקטואלי מאשר פלטפורמה פוליטית, והיא כמובן לא מזוהה עם אף גוף מפלגתי כזה או אחר.

באוסף ממאמרי התנועה כמעט ולא מופיעות עמדות התנועה בנושאי מדיניות שונים (בין אם מדיניים, כלכליים או אחרים), כולל בעניין השטחים והפלסטינים, ונראה שהשיח בו דוגלת התנועה הוא בדיוק כזה – שיח, כלומר עבודה באמצעות דיבור וטקסטים יותר מאשר עבודה פוליטית לשמה. דיוני התנועה נעשים כמעט תמיד ברמה העקרונית ה”גבוהה” – מהות הציונות, משמעותה ההיסטורית של ישראל, נושאים דתיים-לאומיים שונים וכו’, אשר רק לעתים רחוקות מובילים להתפרטות להמלצות קונקרטיות כאלה ואחרות. כבר מכאן ניתן להקיש לגבי יחסה של אם תרצו לפוליטיקה: לא מדובר בתנועה “מלוכלכת”, אלא בתנועה “אידיאולוגית”, כלומר כזו אשר סולדת מהדימוי הכוחני, המניפולטיבי ולעתים אף המושחת שלו זוכה המרחב הפוליטי בישראל; אם תרצו רואה באידיאולוגיה עניין הנמצא מעבר לפוליטיקה, מעבר לסיעות, פלגנות וריבים שונים. הפוליטיקה היא עסק מלוכלך, ומכאן שגם ההשתתפות הפוליטית היא לא עניין לאידיאולוגים.

שנית, עצם העובדה שאם תרצו, למרות שאת עמדותיהן ניתן לשייך ברוב המקרים לימין, פונים לא נגד “השמאל” הפורמאלי, או אפילו “האליטות”, אלא נגד האויבים הנעלמים בתקשורת, בחברה ובאקדמיה, מראה על כך שהם לא משחקים באותו המגרש הפוליטי יחד עם מתנגדיה. אם תרצו לא תוקפת כמעט פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי מדיניות וכו’, אלא מרכזת את כוחה בביקורת על ארגונים אשר אינם מזוהים עם הוצאה לפועל של מדיניות. אהוד ברק יכול, לצורך העניין, לקרוא ואף להתעקש על פינוי מאחזים בגדה המערבית, אבל הוא לא מהווה יעד לעיקר המתקפה של אם תרצו בדיוק מכיוון שבמהותו כפוליטיקאי בכיר הוא עובד באור היום. אהוד ברק הוא שמאלני, הוא לא מתחפש לשום דבר, והוא יודע את מקומו. אם תרצו, לעומת זאת, מחפשים, כמו כל תנועה מסוג זה, את הקונספירציה, את היהודים והבונים החופשיים שמסתננים למוקדי הכוח ומפעילים אותם מבפנים תוך שמירה על מראית עין של ניטרליות.

מבחינתם המדינה, האזרחות, הרשויות השונות והמבנה החוקתי הם לא יותר מאשר שדות קרב שונים שבהם נלחמים כוחות האור בכוחות החושך, כשהמנצח זוכה ביכולת שינוי הצורה שהופכת אותו לבלתי נראה מבחינה אידיאולוגית: המנצח עוטה על עצמו מסכה והופך למזוהה עם המדינה הממלכתית. לתנועות בסגנון אם תרצו אין, בניגוד לכל סיעה פוליטית, עניין בכוח כשלעצמו, אלא בהתגשמות העקרונות העליונים של הלאומיות בגרסה האתנית והפונדמנטליסטית ביותר שלה; הם מתעניינים לא בממשלה, שרים, תיקים, פקידים, תקציבים וכו’, אלא בחברה עצמה, בהכפפת כל מוסד חברתי לאידיאולוגיה בה הם דוגלים. המונחים הכלליים והמופשטים בהם מדברים סעיפי מצע אם תרצו, מ”חברה יהודית אותנטית” ועד “חברת מופת”, נשמעים, למרות ההדר הבית”רי שלהם, כפניה לא להגשמה של מצע פוליטי קונקרטי כזה או אחר, אלא להשתלטות אידיאולוגית על המוסדות החברתיים עצמם.

גם החזרה במצע אם תרצו על מלת המפתח “חברה” מראה את הפרמטר המרכזי שלו שואפת התנועה: הכוונה היא לא להישג פוליטי, לנצחון אלקטורלי כזה או אחר, אלא לפניה לחברה עצמה; לצביעה, ניתן לומר, של סך החיים החברתיים, הכלכליים, החינוכיים, המשפחתיים וכו’ על ידי עקרונות התנועה. בדיוק מסיבה זו לא ניתן לדמיין את אם תרצו כמפלגה פוליטית אמיתית: פעילותה הפוליטית הנמרצת לא נעשית על מנת להשיג יעדים פוליטיים, אלא יעדים חברתיים, תרבותיים וסמליים; ככזו, תנועה חברתית, אשר לא עומדת לשיפוט המחמיר של הפוליטיקה, יכולה למלא תפקיד יעיל הרבה יותר מאשר מפלגה.

אלמנט נוסף הבולט במצע התנועה, ונעדר לרוב ממסמכים פוליטיים אחרים של הימין המסורתי, הוא ההתמקדות ב”תודעה”. אם תרצו מייחסים למושג זה מקום מרכזי בחיים הפוליטיים, מאחר והוא מהווה לדידם כוח יצרני ומחולל. הפוליטיקה של אם תרצו לא שמה במרכזה את הפעילות הריאלית, בין אם מבצעים צבאיים, הסכמים דיפלומטיים או מהלכים כלכליים, אלא רואה בכל הגורמים הללו לא יותר מאשר מסמנים לתופעה הגדולה יותר, והיא התודעה בה מחזיקים הפרטים המרכיבים את הקולקטיב הלאומי. מבחינה זו, האזכור להרצל ולציונות המדינית אשר מופיעה תחת הרגל השנייה של מצע התנועה ממלאת כמעט את התפקיד ההפוך משהתכוונה: במקום הריאליזם האסרטיבי, התוקפני לעתים, של הזרם המדיני של הציונות, מתמקדת אם תרצו בערפילי הרעיונות והסמלים המקופלים תחת המושג “תודעה”. מאחר והתודעה היא הכוח המחולל, היצרני, הפורה היחידי, יש לעבוד, בדיוק כפי שאומר מצע התנועה – “במישור התודעתי”.

מבחינה זו, לא מדובר ב”עוד דונם ועוד גבעה” של הציונות הביצועיסטית המוקדמת (עקרון שבא לידי ביטוי ביעילות חסרת תקדים אצל תנועת המתנחלים), אלא במאבק שנעשה על המוחות, על המחשבות ועל הדימויים השגורים בתקשורת ההמונים ובטקסטים אחרים. מבחינה זו, הפשעים הפוליטים האמיתיים לגבי אם תרצו אינם פעולה פוליטית בלתי נכונה, או אפילו הצבעה או תמיכה בתנועה מתחרה, אלא עצם המחשבה, וכמובן הדיבור, שלא עולה בקנה אחד עם העקרונות האידיאולוגיים האמורים.

על רקע זה בדיוק ניתן לנתח את האבחנה המשולשת שעושה חבר התנועה ארז תדמור באחד ממאמריו בין “פוסט ציונות סמויה”, “פוסט ציונות מודחקת” ו”פוסט ציונות משתמעת”. אף אחת מהתופעות שמתאר ומקטלג תדמור (בהתאמה – פעילות ארגון עדאללה, תמיכה בפתרון כפוי על ישראל בנושא השטחים וויתור על ריבונות ישראלית בהר הבית) אינה מהווה פעילות קונקרטית כלשהי, אלא מייצגת פעולה דקלרטיבית וסמלית המכרסמת, לפי תדמור, בבסיס הלגיטימיות הציונית. גם שמות התואר שבהם משתמש תדמור כדי לקטלג את סוגי החתרנות האמורים מצביעים על כך: במקרה הראשון מדובר במושג המציין הסתרה והאפלה, במקרה השני במונח מתחום הפסיכולוגיה ובמקרה השלישי במונח מתחום תורת הפרשנות; כלומר, אף לא באחד מהמקרים מדובר בפעולה פוליטית מוצהרת, הנעשית במישור הציבורי ונושאת מסר ברור, אלא תמיד מדובר באפקט סמלי כלשהו שמחוללת הפעולה, זאת כמובן במישור ה”תודעתי”. נושא הפעולה יכול אף לא להיות מודע למשמעויותיה הנלוות (כך במובן של הסוג השלישי, המשתמע, של הפוסט ציונות), אך הנזק שנגרם מכך אינו קטן יותר – אדרבא, מי שרואה עצמו כציוני ופועל כנגד הציונות הוא מתחזה כפול ומכופל.

בהתאם לזאת, עוסקים רבים מהחומרים באתר התנועה בנושאים הקשורים לאותו מישור תודעתי חמקמק, ממסרים פוסט ציוניים המועברים על ידי אקדמאים ישראלים ועד סרטים בהפקה ישראלית אשר אינם עונים על הקריטריון הסמלי הלאומי המהווה פרמטר מחמיר בכל הקשור ליצירה אמנותית. בכל אחד ממקרים אלה מדובר בשילוב של שני האספקטים שהוזכרו לעיל, דהיינו חשיפת הנסתר והדגשת התודעה: ראשית, מדובר בחשיפה של פעילות סמויה כלשהי שמבצע האויב, בין אם באמצעות הצבעה משוקללת-מתמטית על העדרם של מסרים לאומיים בתכניות הלימודים, ובין אם באמצעות פעולת פענוח המציגה מסרים תרבותיים תמימים-לכאורה כמכילים למעשה מסרים חתרניים (ניתן לראות זאת באופן מובהק בכל מאמר פרי עטם של אנשי התנועה המתמקד במושגי מפתח כגון “תחפושת”, “סמוי”, “נסתר” וכו’, וכאלה ישנם רבים).

שנית, מדובר בהצבעה על גורמים המתבססים על המישור התודעתי, המייצגים מעין שטיפת מוח קולקטיבית הנעשית באולמי האוניברסיטאות ומעל מרקעי הטלוויזיה. כמעט באף אחד מהמקרים לא מדובר על חשיפה של פעילות אמיתית הנעשית נגד המדינה וזרועותיה, למשל דרך פעולות טרור או פשע, אלא כמעט תמיד מוזכרים במאמרים אקטים הנושאים משמעות סמלית, ולכן נושאים חשיבות מרובה באותו מישור תודעתי. גם החשיפה המתוקשרת של אם תרצו בנוגע לקרן החדשה לישראל, אשר לפי התנועה תרמה ואף אפשרה את דו”ח גולדסטון, נובעת מאותו הגיון: התנועה לא טוענת כי הקרן החדשה תמכה באופן אקטיבי בארגון החמאס, העבירה לו כספים או כמובן תמכה באימוני הזרוע הצבאית שלו, אך היא אפשרה את הדו”ח, ולפי כך את פעילות החמאס דרך “הכשרת לבבות”, כלומר דרך יצירת הלך רוח ציבורי (דהיינו, סמלי) המכוון נגד פעולות ישראל.

אך הדבר שהופך תנועה בסגנון אם תרצו למסוכנת במיוחד, הוא האופן שבו היא מנהלת את מאבקיה הפוליטיים, אופן היוצר במהותו דה-פוליטיזציה של האקט הפוליטי. תנועה כזו, המתיימרת לייצוג שלם ומלא של הגוף האתני והלאומי, מסוגלת לשרוף עד אפר את המתנגדים לה, לא בשביל להרוויח מזה משהו, אלא כי לא יעלה על הדעת שתצוץ מתוך העם התנגדות לעם. מבחינה זאת, יחסה של אם תרצו לשמאל דומה יותר לזה של מפקד ופקוד, או הורה וילד, מאשר של יריבים פוליטיים; ילד לא יכול להמרות את פי אביו, ואם הוא מנסה, יש לסלק אותו, או לפחות לקצץ לו את הכנפיים בצורה שתמנע ממנו כל צורה של מחאה. התיוג על ידי אם תרצו את מתנגדיהם כפוסט ציונים וכלא-פטריוטים מהדהדת את קריאתו של נתניהו לאנשי השמאל “ששכחו מה זה להיות יהודים”, אך היא רצינית יותר במובן רב, מאחר והיא לא עוסקת רק בזהותם האישית, אלא מייצגת דה-לגיטימציה פוליטית של ממש: אדם הפועל באופן אקטיבי כנגד המדינה, בניגוד לסתם לא-יהודי, לא יוכל לבוא בקרבנו, נקודה.

ארז תדמור מכנה באחד ממאמריו את הפוסט ציונות “איום חיסוני”, וכך באמת ניתן להבין את הדרך בה אם תרצו תופשים את מתנגדיהם: לא כיריב שיש לנצח, ובמידת האפשר גם לרמוס ולדכא, אלא כסוג של זיהום ויראלי, שיש לסלק מתוך הגוף הביולוגי באמצעים חיסוניים ולשמור עליו כנגד הידבקות עתידית. הקריקטורה המדוברת של נעמי חזן בצירוף הקרן, שליוותה את הקמפיין שניהלה התנועה נגד הקרן החדשה לישראל,  הוא דוגמא נוספת, לא בגלל היותה של הקריקטורה פוגענית, אלא בגלל הדה-הומניזציה הנקראת מתוכה: האויב איננו אדם, הוא מפלצת. ברגע שגוף פוליטי חזק רואה מסמן את יריביו לא דרך מעשיהם אלא דרך מהותם, לא ניתן לאויבים אלה אלא להיות מושמדים כליל מבחינה ציבורית, חברתית ולעתים אף פיזית.

מרכיבים אלה כשלעצמם אינם חדשים, בוודאי שלא בפוליטיקה הישראלית: חשד במזימות קונספירטיביות ליווה את הציונות כמעט מיומה הראשון (לעתים אכן בגלל קיומן של מזימות אנטישמיות), בזמן ששימת הדגש על התודעה הסמלית-תרבותית במקום המעשה הפוליטי גם הוא וותיק, וחוצה את הפוליטיקה הישראלית מהשמאל ועד הימין. ההתרכזות בחברה גם היא, כמובן, אלמנט המזוהה ביותר עם הציונות, הסוציאליסטיות והלא-סוציאליסטית כאחד; לא הייתה כמעט בהיסטוריה תנועה ציונית משמעותית שלא בנתה את מוסדותיה החברתיים החוץ-פוליטיים במקביל לבנייתה הפוליטית. ידוע לנו גם כי ההתייחסות לאויב דרך המטריצה הא-פוליטית, שרואה בו גורם שיש לחסל ולהוציא מן הגוף על מנת לטהר אותו, אינה חדשה לצערנו: היא התהוותה במחוזותינו באופן הדרגתי החל מהכיבוש ב-1967, עם עליית ההיגיון הביטחוני ועם השיח אודות אופני “הטיפול” במחבלים, חשודים, עצורים, ושאר גורמים בלתי רצויים.

החדש באם תרצו, אם כן, הוא בחיבור האסטרטגי בין כל המרכיבים הללו, ובעיקר באופן שבו הם באים לידי ביטוי. אם תרצו היא תנועה פוליטית צינית, כוחנית ואלימה באופן פוטנציאלי, אשר אינה בוחלת בסוגים שונים של הפעלת דה-לגיטימציה ציבורית, משפטית ותקשורתית כלפי הגורמים אותה היא מסמנת כאויבים. היא פועלת דרך שימוש אינסטרומנטלי בסמלים המגיעים מלב הקונצנזוס התרבותי הישראלי, ותוך פוליטיזציה מתמדת של הספירה החברתית והפרטית. ככזו, מהווה אם תרצו סכנה לעצם קיומו של מרחב ציבורי חופשי ומשוחרר מכפיה: העירוב התכוף של הפוליטי והא-פוליטי, של הכוח והאנטי-כוח, שמייצגת אם תרצו, מוביל בהגיונו לסגירתה של הדמוקרטיה.

כותרת המאמר, “קטכיזם מהפכני” נלקחה מחיבורו של המהפכן הרוסי בן המאה ה-19 סרגיי  ניצ’אייב (Nechayev). מדובר בטקסט פוליטי המחבר בין קיצוניות פוליטית אלימה, קונספירטיביות ותפישה מיסטית-תיאולוגית של הפוליטיקה. ככזה, יתכן ומדובר בנקודת פתיחה טובה לדיון באידיאולוגיה של הימין הקיצוני החדש בראשית המאה ה-21.