שביתת המורים ועובדים בכלל
המורים בבתי הספר העל יסודיים שובתים זה היום השלישי ונראה שזה לא ממש מעניין. הרי יש דברים יותר חשובים, כמו השיחות בעוד יותר מחודש בארה”ב על עוד לא הסכם שלום, ועוד ועוד על החשב הכללי. הפעם כל בכירי האוצר מופיעים במסיבת עיתונאים וטוענים שכלכלת ישראל נפגעת, אותם בכירים שחלקם, יחד עם זליכה, היו שותפים לפגיעה במאות אלפי אזרחים מייללים שלא נותנים להם לעבוד, ולא בדיוק פועלים לסיום השביתה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
לא רק שאני בעד השביתה אני מאוד רוצה שהמורים יזכו לתוספות שכר משמעותיות. באתר משרד החינוך מפורסמת <StrippedTag/FONT>טבלת השכר<StrippedTag/FONT> של מורים שבה שכרה של מורה דוקטורית בשנה הראשונה 3236.17 שקלים לא דולרים, ולאחר 36 שנים 6910.44 שקלים. אני יודע שיש תוספות לשכר זה הקרויים גמולים, אבל גם כל זה נראה מגוחך. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
המדיניות הננקטת על ידי האוצר היא עיכוב בחתימת הסכמים קיבוציים חדשים, הסכם המורים הסתיים ב-2001 ומאז אין הסכם חדש. במצב כזה השכר נשחק במשך שנים רבות ואז צריך להעלות את השכר בסכומים גבוהים, אילו היה נחתם הסכם ב-2001 ושוב ב-2004 ושוב עכשיו דרישות השכר היו נראות צנועות יותר. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
היום לא חותמים סתם על הסכם הכל צריך להיות מלווה הרפורמה שעיקריה תמיד הן לכיוון הניהול העסקי שהוא כביכול מבוזר אבל נותן כח רב למנהלים. הרפורמה היא כמובן באחריות גאוני האוצר שיש להם תבנית אחת לפעולה בלא שיתוף של הנוגעים בדבר, או של ועדה ציבורית, כמו ועדת דברת, שגם בה לא ממש היה שיתוף של מורים מורות וארגוניהם המקצועיים. במקום שהסכם קיבוצי יהיה גם הסכם על שינויים נדרשים הוא הופך להסכם על שכר לאחר שהוחלט כיצד תראה המערכת, זה לא עובד ורצוי שלא יעבוד.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
מביאים את <StrippedTag/FONT>הסכם המורים היסודיים<StrippedTag/FONT> כדוגמה להסכם רפורמה ותוספת שכר של 26%, רק שוכחים שההסכם הזה יכנס לפועל במלואו רק ב-2012: “הרפורמה תחול באופן הדרגתי על כלל עובדי ההוראה החל ביום 1/9/2007. השלמת יישום הרפורמה כאמור לא תהא מאוחרת מיום 1/9/2012, ובלבד שייחתם ההסכם הכולל כמפורט בהסכם זה”. אז מה יה עוד חמש שנים ונניח שהרפורמה תבוצע האם לא יהיה מקום להסכם חדש ובו דרישה להעלות שכר? יחסי עבודה הם יחסים ממושכים שיש בהם מקום לשיפור מתמיד בתנאיהם של עובדים זה לא מבצע שבו מחליטים משהו לכל הדורות, ברור גם שהחלטות חשובות צריכות להתקבל בשותפות עם העובדים, כי מה לעשות גם במקומות העבודה צריכה להיות דמוקרטיה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אבל בישראל במקום להתקדם לכיוון הדמוקרטי אני מתקדמים בצעדי ענק למקום שבו על העובדות והעובדים לשתוק ולעבוד, לקבל את שכרם הנמוך ולהביט בהערצה על גורפי ההון. כך גם בנושא הפשוט של חופש ההתארגנות שהפך בישראל לווירטואלי. במאמר <StrippedTag/FONT>בנושא ההתארגנות<StrippedTag/FONT> ב”הארץ” אפשר למצוא את דברי החוכמה של פרופסור אלמוג: <StrippedTag/FONT>”אפשר וצריך להתאגד אד הוק במטרה למחות על עוולות, ולתקן התנהגות לא נאותה של מעסיקים. להקים קבוצות לחץ להילחם על שלך זה כן – אבל מכאן המרחק לאיגודים הממוסדים והמסואבים המרחק גדול. זה כבר אנכרוניזם”. מה שמעניין שאותו פרופסור חבר בועד ויש לא קביעות כך שיש לא חופש לומר את דברי ההבל שלו. מזל שיש עובדים שחושבים שחשוב להיאבק כדי להתארגן כמו עובדי “עלית קופי טו גו בע”מ” בסניף האוניברסיטה שהקימו נציגות עובדים והכריזו על סכסוך עבודה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אז איך הגעתי מהמורים לקפה? כל מאבק של עובדים בישראל היום משמש, גם, כדי לשמר רעיון חשוב של ייצוג עובדים ומעמדם במקום העבודה באמצעות הסכמים מקיפים. השלב הבא צריך להיות מסגרת משותפת לכל המאבקים הללו שתיצור סולידאריות שתטיב עם כלל העובדים. כן גם אני שמעתי על ההסתדרות. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


