פנחס ולרשטיין ומועצת ישע רחוקים מלהיות אנשים הדוגלים באי אלימות בערך אותו המרחק שמפלגת העבודה רחו`קה מלהיות אלטרנטיבה שמאלית לשלטון הקיצוני של אריק שרון. בערך כמו המרחק של ירושלים ממאדים.
עצם הישיבה על אדמות פלסטיניות מתוך מטרה יחידה למנוע כל סוג של הסכם צודק שיבטיח את חייהם ובטחונם של הישראלים והפלסטינים היא אלימות לשמה שבחלקה היתה חלק ממדיניות של ממשלות ישראל ובחלקה נובעת מתודעת הקאובוי היהודי השורף את עצי הזית של שכניו בכוח ומונע באיומי נשק מילדים פלסטינים בדרום הר חברון ללכת לבית הספר.
אין מישהו שאני פחות מסכימה עם דעותיו אבל העליהום שאליו נגררו אישי ציבור מהשמאל כולל הדרישה מהפרקליטות לבחון אם ניתן להעמידו לדין משום שהוא הודיע בריש גלי על תמיכתו בהתנגדוות בלתי אלימה אשר כוללת ישיבה בכלא היא הסכנה האמיתית.
חופש הביטוי הפוליטי , חופש ההתארגנות והזכות להפגין הם לא רק “אבני היסוד” של הדמוקרטיה, הם לב ליבה – קודש הקודשים שלה. וממשלות ישראל מחללות קודש – באוקטובר 2000 משטרת ישראל ירתה למוות ב –12 מפגינים, ב 26 בדצמבר 2003 חייילי צה“ל ירו בגיל נעמתי שהפגין כנגד גדר ההפרדה. וזה אם רק מדברים על מפגינים שהם אזרחי ישראל. בשטחים חיילי צה“ל יורים כדורי גומי גז מדמיע, רימוני הלם ואם אין בהפגנות ישראלים או אזרחי מדיניות אחרות, ,גם אש חיה
הממשלה הזאת המשיכה לפגוע בחופש הביטוי באמצעות שר המעסיקים, ביבי נתניהו שהקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי לפגוע בזכות השביתה של העובדים בישראל.
ועתה, הדרישה מפרקליטות המדינה להעמיד לדין איש ציבור הקורא להתנגדות לא אלימה כנגד ההתנתקות.
אין ספק שהמילה היא כלי חזק, לעיתים חופש הביטוי יכול להיות מנוצל לרעה על ידי אנשי ציבור אשר מרויחים מן המהומה שנוצרת סביב דבריהם ולעיתים הם מעונינים להסית את ציבור מאמיניהם לאלימות. כשמדובר למשל בהסתה לגזענות, נדמה לי שהמרחק בין הביטוי הליגיטימי והסתה הוא קצר יותר. אם זאת בכנסת ישראל אנחנו שומעים שהערבים הם תולעים, החרדים הם טפילים והשמאלנים הם בוגדים, וזה מבלי שאיש יבקש מהפרקליטות להסיר חסינות בשל הסתה לגזענות שהיא כמעט יומיומית.
עם זאת, חופש הביטוי ובמיוחד כאשר מדובר בחופש הביטוי הפוליטי של קבוצה המתנגדת למדיניות ממשלתית, חייב להיות רחב יותר. הרי איננו מעונינים להעניק לרשות המבצעת כוח רב יותר על מנת למנוע את חופש הביטו מאזרחיה ומאנשי הציבור המייצגים אותם. למדינת ישראל יש כוח , לעיתים רב מידי על מנת לצמצם זכויות אלו. החל ממערכת צנזורה משומנת הפועלת להפליא בכלי התקשורת, דרך הכוח הניתן לשירות הבטחון הכללי לקבוע שפעילים פוליטים הם סכנה לבטחון המדינה וכלה באפשרות לנקוט במעצר מנהלי כנגד מארגני הפגנות , כמו אלה הפועלים פעילות בלתי אלימה של ממש כנגד גדר ההפרדה בכפר בודרוס.
עד היום , מפגינים כנגד גדר ההפרדה חוו אלימות קשה מצד המשטרה ויחס נוקשה מהפרקליטות שערערה מספר פעמים על שחרורם של מפגינים ממעצר, זאת בעוד מתנחלים שהיו חמושים שוחררו ללא תנאים. האפליה על בסיס דעה פוליטית היא מכוערת וקשה , אבל היא לא מצדיקה את הניסיון לפגוע בחופש הביטוי של המתנחלים.
זוכרים את פסק דין קול העם, שקבע שחופש הביטוי היא אם כל הזכויות במשטר דמוקרטי
ומי שרוצה לדבר על דמוקרטיה מתגוננת , שלא ינסה לצמצם את חופש הביטוי כדי להגן על הדמוקרטיה. אל דאגה, השב“כ, הצנזורה והדה לגיטימציה שעושה הממשלה לכל מתנגדיה עובדים שעות נוספות.
זוהי שעה קשה לולרשטיין וחבריו, שחשבו שהבריונות שלהם תאפשר להם לסחור באדמה כבושה ולמנוע מרוב הישראלים להחזיר את השטחים לפלסטינים. זוהי השעה שמתאימים בה לה הדברים שנכתבו באותו פסק דין של ענקים :
“חשיבותו של העקרון )חופש הביטוי( נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו, לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות ; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו ; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו ; בקיצור – להגיד את אשר בלבו. כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו. “
ולרשטיין הוא לא מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג. הוא גם איננו מייצג אנשים חסרי כל וחסרי קול.
אך זוהי שעה קשה עבור ציבור שלא חשב שהוא צריך להתנהל לפי כללי המשחק שכוללים חוק וסדר מכיוון שזה המסר של כל ממשלות ישראל כלפיו.
מדינת ישראל חזקה מספיק לפנות את השטחים מבלי להשתיק את הציבור המתנגד או לפגוע במפגינים הפועלים פעולה בלתי אלימה.
ומי שמאמין בחופש הביטוי וחופש ההפגנה לא יכול להפעיל את כוחות המדינה כנגדה, גם אם זה משיג לו יופי של כותרות.
עו”ד יעל ברדה היא ממייסדות ארגון מהפך