מבקשי המקלט: סולידריות ושותפות גורל

אני משתדלת שלא לעשות רומנטיזציה לקהילת מבקשי המקלט, משתדלת לראותם כבני ובנות אדם, רגילים לחלוטין. יש ביניהם אנשים בעלי מכלל תכונות טובות ופחות טובות, יש ביניהן נשים נדיבות וכאלה שאינן, ממש כמו בכל חברה רגילה. יחד עם זאת מפגני הסולידריות של א.נשי הקהילה, מצליחים בכל פעם להפעים אותי מחדש ולעורר בי השראה.

אני מלווה את קהילת מבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה כבר למעלה מעשור, עם השנים הם הפכו עבורי למשפחה מורחבת, לקהילה. זכיתי להכירם מקרוב, ללוות אותם בזמנים קשים אך גם בעתות שמחה, נכחתי בחתונות ובטקסי משפחה, מכירה את ילדיהן לעיתים מיום לידתם ועד להגיעם לגיל מצוות. את חלקם אני מכירה ממש עם הגעתם לישראל ומחלקם נפרדתי בעצב ובתקווה לעתיד טוב יותר עבורם. את חלקם הספקתי לשכוח ויש כאלה שילוו אותי אולי עד יומי האחרון.

למדתי מהקהילות הללו לא מעט, בזכותם הפכתי לאקטיביסטית, ואני מאמינה שהם אלו שהנחילו לי את ההבנה העמוקה שלא נוכל להתקיים כחברה אנושית ללא סולידריות וללא אחריות הדדית.

את גילויי הסולידריות המופתיים של קהילת מבקשי המקלט ראיתי כבר בתחילת ההיכרות עמם, כשעוד גיששתי את דרכי עם הקהילות, כשהשיא היה בתקופת הקורונה, שבה נשארו רבים ורבות מהקהילה ללא מקור הכנסה וללא הבטחה לקורת גג – על אף שמרביתם עבדו כמעט מיום הגעתם וכמובן שכולם משלמים מסים בשיעור גבוה מזה של אזרחי המדינה – התכנסה הקהילה והחליטה שכל אחד ואחת יתרמו כפי יכולתם כך שאנשי הקהילה לא יישארו ללא פת לחם וללא קורת גג. במבט לאחור, האחריות ההדדית הזו נתנה את אותותיה כבר בתקופה הראשונה שהגיעו לישראל ולא עמדו לרשותם הרשתות החברתיות הקיימות היום, הצליחה הקהילה המוחלשת הזו לגייס סכומי כסף דמיוניים במטרה לשחרר את חבריהם מידיהם של הבדואים שסחרו בחירותם ובגופם בסיני.

בשנים האחרונות הרחיבה הקהילה את ״מעגל הסולידריות״ אף כלפינו הישראלים. בכל אירוע אסוני, בשנים האחרונות פנתה אלי הקהילה תחילה בהססנות ואחר כך בדחיפות של ממש, בבקשה שאחבר אותם עם מוקדי הסיוע האזרחיים. לעיתים לא עוברות שעות ספורות מרגע היוודע על אסון שהתרחש ועד לקבלת הודעות וטלפונים בשאלה: ״איך אנחנו יכולים לסייע?״

א.נשי הקהילה האריתראית והסודאנית מבקשים להתגייס למען החברה בכל דרך, יש שמציעים התגייסות פיזית כמו עבודות שיפוץ, ניקוי, מיון ציוד ואריזתו, יש שמבקשים לתרום דם, להכין אוכל, ואף לתרום כסף. ההצעות זורמות מכל עבר, אפילו מפליטים שמזמן עברו למדינות מתוקנות יותר, כאלו המעניקות להם מעמד ואזרחות.

״ישראל,״ הם מסבירים לי, ״תמיד תהיה עבורנו בית״. ואני תמיד נשארת המומה. ישראל, זו שסירבה להעניק להם מעמד, שסירבה לבדוק את בקשות המקלט שלהם; זו שכינתה אותם ״מסתננים״ וחוקקה כנגדם תקנות והוראות שעה שאיפשרו לה לכלוא ולגרש; לגזול את כספם ולהתעמר בהם על בסיס כמעט יום יומי. ישראל, שמקיימת מערכת חינוך מופרדת עבור ילדיהם ומסרבת להעניק להם זכויות סוציאליות בסיסיות?

כן, כן, זו אותה הישראל שלא רוצה שמבקשי המקלט יהיו כאן והם מצידם רואים בה בית.

לפני כמה חודשים סיפר לי פליט אריתראי שהצליח להגיע לקנדה לפני כשנתיים, והיום הוא כבר עמוק בתהליך התאזרחות, שבמסגרת לימודי האנגלית שקנדה מעניקה לו ולפליטים אחרים מרחבי העולם, הוא הגיש מעין עבודה מסכמת על חייו כאן בישראל, ועל אף שיש לו לא מעט ביקורת על האופן שבו מתנהלת מדינת ישראל כלפי הפליטים, הוא בחר לציין את הדברים החיובים שקרו לו כאן, וכשאחד הפליטים האפגנים בחר להפגין בוז ואולי אף שנאה כלפי ישראל, נעמד אותו פליט אריתראי על ״רגליו האחוריות״ והגן על שמה הטוב של ישראל. ״האפגני הזה, כל כך עיצבן אותי״ אמר לי האריתראי, ״הוא בכלל לא מכיר את ישראל!״ לא יכולתי שלא לצחוק בקול, ״נעשית לי ציוני״.

בישראל, אומרים לי הפליטים, ״ידענו בפעם הראשונה בחיינו מעט שלווה מפני רדיפה וטיהור אתני״, ״זכינו לראשונה להביע את דעותנו מבלי לחשוש שהמשטר יחסל אותנו״. כן, הם אומרים ״לא זכינו למעמד ולזכויות שוות, אבל זכינו לחיות, פשוט לחיות״ ועל כך חלקם אסירי תודה. בכל הפגנה ובכל אירוע בנוסף לדגל אריתראיה החופשית, או סודאן החופשית, הם מניפים גם את דגלי ישראל.

לפני כשנה כתב פליט אריתריאי, שמתגורר היום בשוויץ כאזרח מן השורה, סטטוס שהשאיר אותי חנוקה מדמעות, בסטטוס שנכתב בעברית הביע אותו פליט הכרת תודה על חייו, במדינה שהעניקה לו מקלט וגם הזדמנות לחיים חדשים, אך לצד ההודיה על הזכות שנפלה בחלקו הוא הביע געגועים לישראל ולחברה הישראלית. הוא ציין שלמרות שחלק משנותיו כאן בישראל היה כלוא כמעט שנתיים במתקני הכליאה, סהרונים וחולות רק בשל היותו פליט מאפריקה, עדיין, הוא חיי כאן שנים לא מעטות וכאן הוא גם זכה לחיבוק של לא מעט ישראלים שפשוט ראו בו – אדם, ועל כך הוא אסיר תודה. ״ישראל תמיד תהיה בית בעבורי״ הוא סיים.

מבקשי מקלט רבים חווים את הדואליות הזו, ביחס למדינת ישראל. הם חיים לצידנו כבר כ-15 שנה, למדו להכיר אותנו, לפעמים הרבה יותר טוב משאנו מכירים את עצמנו, ילדיהם הולכים למערכת חינוך ישראלית והם חוגגים יחד עמנו את החגים שלנו, וגם כואבים עמנו את הטרגדיות שלנו. ״באמת, סיגלי,״ הם אומרים לי, ״כואב לי כל כך על הצעירים שנחטפו, על הקשישים שהושפלו, על האנשים והילדים שנרצחו״, ואני שומעת את הכאב בקולם, רואה את הצער בעיניהם, ואת הרצון האמיתי ״לתת כתף״ בשעתנו הקשה. חלקם אף הביעו רצון להתגייס לצבא, ״את חושבת שהצבא יגייס אותנו? נוכל לעזור להילחם נגד מי שפוגע בישראל״. נו, שאספר להם מה אני חושבת על השירות הצבאי? לא פעם אמרתי להם שקרוב לוודאי היו נעשים תומכי ימין לו היו זוכים לאזרחות כאן, והם משיבים לי בחצי צחוק: ״שמאלנית״.

כבר בשבת בערב חיכו לי לא מעט הודעות מא.נשים שביקשו שאמצא עבורם מקומות שבהם יוכלו לסייע במאמץ האזרחי למען תושבי עוטף עזה. בראשון בבוקר ההודעות והטלפונים נעשו למבול, הבטחתי בחוסר אמון לחפש היכן יוכלו להתנדב, ובטרם לחצתי על מקש ״השלח״ לסטטוס שבו הצעתי את עזרת הקהילה היכן שנדרש, התקשרו כמה מבקשי מקלט והודיעו לי שהם בתל כביר מסייעים באריזת משלוחי מזון לחיילים, ואז בטרם העליתי תמונות שהם שלחו לי, קיבלתי טלפון ממבקשי המקלט שבו הודיעו לי שהם עוברים לגני התערוכה למיין ולארוז ציוד עבור תושבי עוטף עזה, ושאני צריכה להגיע. הגעתי כמובן.

הפליטים כבר קשרו קשרים עם מארגני הסיוע לתושבי העוטף וקבעו את המשך ההתנדבות לימים הבאים. זהו, כבר לא זקוקים לתיווך שלי, הם על דרך המלך, חשים גאווה גדולה על תחושת שותפות הגורל עמנו.

ואני, אני משתדלת השתדלות גדולה להידבק באמונתם.