בדואי על מסך הטלוויזיה
קשה עד בלתי אפשרי לעניין את התקשורת הישראלית במאבק לזכויות הבדואים בנגב. עשרות-אלפי בני אדם המתגוררים בישובים נטולי כל תשתית; הפקעת הקרקעות; הריסות הבתים החוזרות ונשנות; ובעת האחרונה גם אלימות קשה כנגד הבדואים עצמם והפעילים המלווים את מאבקם, אינם מקבלים ביטוי הולם בכלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל. לכן, משמח היה לצפות בתכנית “לונדון וקירשנבאום”, מתוכניות הדגל של האקטואליה הטלוויזיונית, ולמצוא את הפרופ’ גדי אלגזי, מתנועת “תארבוט – התחברות” מתעמת עם ראש מועצת עומר, פיני בדש, בדיוק בנושא זה. בעידודו וניצוחו של לונדון התקיפו המרואיינים אחד את השני והציגו את ה”אני מאמין” האידיאולוגי שלהם.

כאמור, כניסתה של הסוגיה הבדואית אל המדיום הטלוויזיוני היא בבחינת חדשה משמחת. אולם, גם בתום האייטם הקצר נשארתי מאוכזב. משהו היה חסר. כשירון לונדון שאל את בדש לקראת סוף הראיון: “מה הפתרון שלך לבעיה?”, הבנתי שלא ניתנה זכות התגובה למי שמהווים את “הבעיה” עצמה: תושבי הנגב הבדואים. האם חסרים בדואים שיכולים להתמודד בקלות עם טענותיו העלובות של בדש? ד”ר עוואד אבו פריח, עו”ד ראויה אבו רביעה, השייח’ סייח אל טורי מהכפר אלעראקיב, נורי אל עוקבי ועוד רבים אחרים, המובילים את מאבקה של החברה הבדואית כראוי ומסוגלים ולהציג בתקשורת הישראלית את הפנים האמיתיות של החברה הבדואית, המוצגת חדשות לבקרים כערב רב של גנבים, בוני בתים בלתי חוקיים ופולשי אדמות.
דווקא אנחנו, הפעילים היהודיים המלווים את המאבק למען זכויות הבדואים בנגב וכלל זכויות הפלסטינים אזרחי ישראל, צריכים להיזהר שבעתיים ולהימנע משיתוף פעולה עם מפגני הדה-הומניזציה של “האחר” האולטימטיבי. הבדואים בנגב במקרה זה, כלל אזרחי ישראל הפלסטינים או הפליטים מאפריקה במקרים אחרים. ישנה סכנה מוחשית בהצגת המאבק הפוליטי והלגיטימי של אזרחי המדינה הערבים בנגב כ”בעיה הבדואית”, בעיה נטולת שם ופנים, א-הומנית. המאבק למען הכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב אינו רק מאבק על הזכות בקרקע; אין מדובר רק במאבק על שירותים ציבוריים ותשתיות מינימליות. מדובר כאן בהכרה בזכות לאזרחות שווה, הכרה באנושיותה של האוכלוסייה הבדואית, בתרבותה הייחודית ובהלכות חייה המסורתיות. אם תרצו, מדובר בניסיון להחדיר את ייחודיותה של החברה הבדואית אל דפי ההיסטוריה הישראלית, אשר מאז ומעולם מנסה מסיבות שונות להעביר חברה זו תהליך אורבניזציה ומודרניזציה חלקית.


הניסיון לעורר את התודעה הישראלית בנושא המאבק הבדואי סיזיפי ומתיש. הודעות לתקשורת זוכות להתעלמות פעם אחר פעם; הצעות לכתבות צבע מעמיקות אינן עוברות את סף התחקירנית התורנית; אולם למרות מציאות מאכזבת זו אסור לנו לשתף פעולה עם תקשורת הבוחרת במודע להעלים את האוכלוסייה הבדואית מהדיון ולדבר על “הבעיה הבדואית” מעל ראשה של אוכלוסייה זו ונציגיה. כשהאחר הוא “בעיה” נטולת שם, פנים וכתובת, העוולות שנעשים לו והאלימות שמופעלת כלפיו עשויים להפוך חמורים יותר. האלימות המתחוללת באלעראקיב מוכיחה זאת.
הכותב הוא רכז בפורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי


