מישהו קרא עד הסוף?

גנב האמל“ח הצהלי המורשע ארז תדמור ותנועת אם תרצו עשו זאת שוב. דו”ח של ועדת מומחים בינלאומית שזימנה המל”ג הציע לשקול את סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, אם לא יהיה שינוי מיידי ב”איזון הפוליטי” ובסגל. בטור שפירסם תדמור ב-nrg, הוא קובל על תגובתם האוטומטית של אנשי אקדמיה לדו”ח, ומתמוגג מכך שוועדת המומחים המכובדת הגיעה לאותן מסקנות כמו המחקר שאם תרצו ביצעה. לתגובת המחלקה הוא הגדיל וקרא “תגובה אופיינית למחלקה שפתיחותה לביקורת פחותה מזו של הכנסיה הקתולית”.

תדמור, שלא במפתיע, בונה על כך שאף אחד לא יקרא את הדו”ח. לצערי הרב, הוא יותר צודק מטועה: הדו”ח לא פורסם עד אתמול, וגם משפורסם, מספר האנשים שבאמת ישקיע ויקרא אותו נמוך מאוד ורובו ממילא בצד של המשוכנעים. זאת לא הפעם הראשונה שאם תרצו בונים על עצלנותם של צרכני התקשורת: נמרוד אבישר כבר שחט לגמרי בעבר, בפוסט מבריק, את הדו”ח שלהם על שיתוף פעולה של ארגוני שמאל ישראליים עם דו”ח גולדסטון. אבישר, בניגוד לעמיתיו, עסק פחות בערעור על הנחות היסוד של הדו”ח, ויותר במתודולוגיה והמסקנות שלו. התוצאה חושפת כל כך הרבה ערווה שאפילו אתאיסט גמור היה מסמיק.

למזלם הרע של תדמור וחבורתו, נועם שיזף ממגזין 972+ עשה את הפעולה הבסיסית שאף כלי תקשורת מהזרם המרכזי בארץ לא עשה ופירסם את הדו“ח במלואו. בניגוד לרוב התגובות של האקדמיה ושל אנשי שמאל שהתייחסו להטיה הפוליטית של הוועדה, אני מבקש להתייחס לדו”ח עצמו, שאושר בינתיים על ידי המל“ג.

BGU Report

נתחיל במתודולוגיה. למרות היותם של החברים “פרופסורים בעל שם עולמי”, כפי שטרח לציין תדמור, נראה שעבודת המחקר לפני הדו”ח לא היתה מקיפה או מעמיקה ביותר, בלשון המעטה. ראשית, קראו חברי הועדה מראש דו”חות הערכה עצמית שהגישו כל המוסדות שנבדקו. לאחר מכן, קיימה הוועדה פגישה אחת בלבד (הדו”ח לא ציין עוד) בה שמעה סקירה על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל והמל”ג, ודנה במצב לימודי מדע המדינה (או פוליטיקה וממשל, מסתבר שיש הרבה הגדרות שונות). ה”מחקר” האמיתי באוניברסיטת בן גוריון נמשך יומיים: ביום רביעי, 18 במאי 2011, מעשר וחצי בבוקר עד ארבע ורבע, ולמחרת, מתשע וחצי בבוקר עד שלוש. המתודולוגיה כללה סיור בקמפוס, שיחות עם מרצים, סטודנטים ובעלי תפקידים שונים ודיונים של הוועדה. שום דבר מעבר לכך.

כל ממצא שמתקבל מחקירה כה שטחית, יש להתייחס אליו בעירבון מוגבל.

גם הדו”ח עצמו אינו ההרשעה הגורפת שתדמור מבקש שנדמיין שהוא. הדבר הראשון שקופץ לעין בקריאת הדו”ח הוא העובדה הפשוטה, שרובו המכריע בכלל לא מתעסק בהטיה פוליטית. מתוך 19 עמודים, קצת יותר מ-20 שורות מתעסקות בנושא. מתוך 18 המלצות, שתיים בלבד עוסקות בהטיה הפוליטית. אחת מהן ממליצה לדאוג שתוכנית הלימודים במחלקה תיתפס כמאוזנת. באופן אירוני, התפיסה שהתוכנית אינה מאוזנת קשורה יותר למאבק של אם תרצו עצמם מאשר למה שבאמת מתרחש באוניברסיטת בן גוריון. בניגוד למה שנרמז, והפך לכותרות חסרות אחריות בהארץ וב-ynet, ההמלצה לשקול את סגירת המחלקה, גם זאת כמוצא אחרון בהנחה שלא ייושם אף שינוי, לא התייחסה כלל להטיה פוליטית, אלא לבעיות אקדמיות שקיימות לכאורה במחלקה.

גם כשהדו”ח מתייחס ל”הטיה פוליטית”, הוא הרבה פחות חמור ממה שהוצג בתקשורת. ראשית, הכותבים מציינים בכנות מרשימה כי “ביקורות מקצותיו השונים של הספקטרום הפוליטי הן כמעט בלתי נמנעות” במחלקה שעוסקת בפוליטיקה (כל הציטוטים בתרגום חופשי שלי, אבל אתן מוזמנות לבדוק בעצמכן. עמ’ 9). למרות שהם מציינים במובהק כי קיימת הטיה פוליטית במחלקה, וכי לעתים המרצים לא מציינים כי דעתם הפוליטית היא דעה אישית, הם גם מציינים כי “נראה שהסטודנטים יכולים להביע דעות שונות”, וכן ש”הסטודנטים קיבלו עידוד להיות ביקורתיים, אפילו כלפי המרצים” (עמ’ 10). לגבי הטענות שהקידום האקדמי במחלקה מוטה פוליטית, נכתב כי “הוועדה כלל לא שמעה תלונות בנוגע למדיניות ההעסקה או הקידום במחלקה” (עמ’ 9). עוד טוענת הוועדה, כי “דומה שהמחלקה בהחלט מודעת לבעיה הזאת, ונראה שהיא פועלת כדי להתייחס אליה” (עמ’ 9).

למעשה, רובו המכריע של הדו”ח עוסק בביקורת אקדמית יבשה על המחלקה. הדו”ח מציין כי הסגל במחלקה מצומצם מדי (יחס מרצים-סטודנטים של 43:1), הציוד הממוחשב בעייתי והספרייה קטנה ולא מספקת. יש לציין כי רוב חברי הוועדה הם גרמנים ואמריקאים, שבוודאי מורגלים בסטנדרטים יותר גבוהים. מבין חברי הוועדה הישראלים, אחד מלמד באוניברסיטה העברית והשניה במרכז הבינתחומי בהרצליה, שני מוסדות שלא ידועים בעוני שלהם. הדו”ח ממשיך ומבקר את הרמה האקדמית של המחלקה: הוא טוען כי הקורסים במחלקה אינם מגוונים מספיק, ובייחוד חסרים קורסים במתודולוגיה של מדע המדינה. מעבר לכך, נדרשים לדעת הועדה חברי סגל נוספים, בעלי היכולת להקנות לסטודנטים בסיס מתודולוגי מספק. חוסרים אלו, סברה הוועדה, לא מאפשרים למחלקה לפתוח תוכנית דוקטורט, כפי שהיא מתכננת.

מנגד, מציין הדו”ח את יתרונותיה של המחלקה: הסטודנטים לכל התארים שיבחו את היחס החם, הפתוח והאכפתי מצד סגל המחלקה. במחלקה קיים גיוון מרשים של הסטודנטים, במיוחד בתואר ראשון. הוועדה ציינה לשבח את התוכנית ללימודים אירופאיים של המחלקה, ואף המליצה להרחיבה ולהשקיע בה. היא אף שיבחה את הגישה האקטיביסטית של המחלקה כלפי הפוליטיקה והחברה בישראל, אם כי הביעה חשש כי השקעה זו באה על חשבון רמה אקדמית. לפי הוועדה, “אלו (מהסטודנטים, י.ב) שלמדו לתארים מתקדמים במקומות אחרים חשו בבירור שהם היו באותה רמה של סטודנטים מאוניברסיטאות אחרות” (עמ’ 11). באופן כללי, היא הסיקה, “דומה שקיים סיפוק משמעותי מהחוויה שלהם (הסטודנטים והבוגרים, י.ב) במחלקה”.

מההתרשמות שלי, הדו”ח נראה כמו כמה פרופסורים במחלקות ותיקות ומיוחסות שתוקפים מחלקה צעירה. רבות מהטענות פשוט מהוות התקפה של אנשים שתופסים עצמם כמדענים רציניים על מחלקה יותר משוחררת. בתור סטודנט בשנה ב’ במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, בה עובד פרופ’ אברהם דיסקין, ממחברי הדו”ח, אני יכול להגיד שאם יחס מרצים-סטודנטים אצלנו טוב מ-43:1, הדבר בהחלט לא מורגש. כמו כן, אלא אם קפדנות אובססיבית בנוגע להערות שוליים נחשבת מתודולוגיה, גם לא ממש למדנו מתודולוגיה עד עכשיו. אולי סטטיסטיקה, וגם זה ברמה של תיכון. בקיצור, למרות שהספרייה שלנו אכן מרשימה משמעותית מזו בבן גוריון, לא צריך ליפול מהכיסא מההבדלים.

הוועדה גם טענה שרמת המחקר של המחלקה בבן גוריון ירודה. למרות שהמחלקה גייסה סכום מרשים של 700,000 $ מאז דצמבר 2009, חוקריה כמעט ולא פרסמו בכתבי עת מובילים, או בהוצאות של אוניברסיטאות מכובדות. אלא שאנחנו יודעים איך הדברים עובדים: פרסום בכתבי עת, מעבר להיותו מדד לאיכות, הוא גם מדד למוניטין של המוסד האקדמי ולקשרים שיצר החוקר במהלך הקריירה שלו. בשביל חברים גרמנים ואמריקאים בוועדה, וכן חברים מהאוני’ העברית, מספר הפרסומים הנמוך אולי נראה בעייתי, אבל ניתן לייחס לפחות חלק ממנו לנבואה שמגשימה את עצמה: מאמרים של חוקרים לא מפורסמים בגלל שהם מאוניברסיטה לא-נחשבת, ואי פרסומם של המאמרים משמר את האוניברסיטה כלא-נחשבת. למען הסר ספק, אני בטוח שרבות מהטענות הן נכונות, ושדרוש שיפור ניכר במחלקה. עם זאת, אולי נהיה סלחניים יותר כלפיה אם נזכור שהיא הוקמה רק ב-1998, ופתחה את התוכנית שלה לתואר שני רק לפני שנתיים.

אז מה היה לנו כאן? מבחינת האמת, המל”ג זימנה ועדה כדי לחקור את המחלקות למדע המדינה בארץ. לא מופרך שהוועדה פוליטית, אך זה לא מה שבחרתי להתייחס אליו בפוסט זה. הוועדה קבעה, על סמך מחקר שטחי מאד, כי קיימות בעיות אקדמיות בעיקרן במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, והמליצה, כמוצא אחרון ורק במקרה שהליקויים לא יתוקנו, לשקול לסגור את המחלקה. חלק קטן מהדו”ח עסק בהטיה פוליטית, והעביר ביקורת די מתונה על המחלקה, שלא היתה קשורה כהוא זה להמלצת הסגירה.

מבחינת מה שרוב האנשים יזכרו, המל”ג כל כך התרשמה מהמחקר של אם תרצו שהיא זימנה ועדת מומחים בינלאומית, שאחרי מחקר מעמיק ומקיף קבעה, בניגוד לדעת האקדמיה השמאלנית, שאם תרצו צדקו לגמרי, ואף המליצה לסגור את המחלקה עקב כך.

חבל שכמעט אף אחד לא קורא דברים עד הסוף בימינו.

— — —

עוד בנושא:

לא עוברים מסך / נועם תירוש, תלמיד המחלקה לפוליטיקה וממשל, על הרדיפה