האדום, הצהוב ואלון עידן
עיתונות הספורט מהווה אתר מרתק לבחינת צורות של הגזעה בישראל. לעתים הסיפור המרכזי מתארגן פחות ביחס לשחקנים, ויותר ביחס לאוהדים ובעלי הקבוצות. בהקשר זה מעניין לראות שככל שנושא נתפס כפחות “פוליטי” (כלומר “עדתי”) כך גדל החופש לייצר גזענות – כזאת המאפשרת מעין קירבה אינטימית בין עיתונאים להמון המטקבק. שם נראה את הגילויים הקיצוניים ביותר של גזענות כלפי מזרחים ללא הבדלי מעמד, החל מאוהדים מהשורה ועד לאנשי עסקים שרוכשים לעצמם קבוצות.

הפרמטר העיתונאי הבלעדי בכל הקשור לגילויי גזענות בכדורגל, הוא יחסי יהודים-ערבים. הדוגמה המובהקת היא סימון אוהדי בית”ר ירושלים כגזענים (הקריאות הגזעניות כלפי ערבים, כמו גם ההתנגדות לקבלת שחקנים ערבים למועדון, אינן מותירות ספק לגבי עמדותיהם של חלק מאוהדי קבוצה זו). לעומתם, אוהדי מועדוני כדורגל אחרים בהם משחקים ערבים נתפסים באור חיובי, למשל אוהדי הפועל תל אביב. מימיו של רפעת טורק בשנות ה-70 ועד היום מככבים בקבוצה שחקנים ערבים, ובשנים האחרונות מונה לקפטן הקבוצה וליד בְדִיר. טורק, אגב, מכונה “ג’ימי” בפי אוהדים ועיתונאים, בעקבות מאמן אנגלי שהתקשה לבטא את שמו; בדיר, שמו הרשמי בישראל הוא באדיר, שהרי לדוברי עברית קשה לבטא ב’ שוואית בתחילת מלה.
ההתמקדות ביחסי יהודים-ערבים כמדד לגזענות מלבינה ומחזקת את הגזענות המופעלת כלפי מזרחים. למשל, מוצאם האתני של מרבית אוהדי בית”ר מאפשר השתלחות חסרת פרופורציות כלפיהם במגרשים וברשת. אוהדי קבוצות מתחרות מכנים אותם “בבונים”, “גן חיות” ואף שמחים לאיד בצורה גלויה כאשר האחרונים נופלים קורבן לאלימות משטרתית. מאחר שגם השוטרים מסומנים מבחינה אתנית, יש הכותבים באתרי האוהדים “איזה כיף שהבבונים של היס”מ מרביצים לבבונים של בית”ר”. כתיבה מסוג זה נפוצה באתרים של אוהדי הפועל תל אביב, אך מאחר ולא מדובר בקריאה כמו “מוות לערבים” או בשיר האהוב על חלק מאוהדי בית”ר, “טועמה אתה מחבל, אנחנו אותך נחסל”, לא קוראים לזה גזענות. למעשה, לא קוראים לזה בכלל. כתבי ספורט (ואוהדים של קבוצות אחרות) יכולים למרק את מצפונם ולטעון להיעדר גזענות במקומותיהם.
לעומת אוהדים-מטקבקים, לרוב לא נמצא שימוש במלים כה בוטות כלפי מזרחים בקרב עיתונאים. אחד היוצאים מהכלל בהקשר זה הוא העיתונאי אלון עידן, שכותב בספורט “הארץ” מדי שבוע (וכן ב”העיר” על גלגוליו השונים). עידן מצהיר כי הוא אוהד הפועל תל אביב (גילוי נאות – גם אנחנו). הוא משתדל לכתוב בשפה מתוחכמת משהו, ופוזל בגלוי לקהל הכללי של קוראי “הארץ”. ככזה, הוא מציג עצמו כאנטיתזה להמון (אצלו – המזרחים); אך באופן פרדוקסלי, בעשותו כן הוא הופך לחלק בלתי נפרד מההמון הקיצוני ביותר.
נעיין בשתי כתבות שלו: הראשונה עסקה באוהדי בית”ר לעומת אוהדי הפועל (15.05.10), ואילו השנייה באלי טביב, הבעלים של הפועל תל אביב (09.06.11). בכתבה הראשונה עידן מציג את עצמו כשמאלן הומניסט. הוא נאור: נגד קפיטליזם פרוע ובעד החלש. הוא בעד “האחר” שמובן אצלו כ”המבקר, האינטלקטואל, המשורר”. כך הוא גם מבין את המועדון אותו הוא אוהד: “הפועל תל אביב היא קצת כמו השמאל… כל מה שאינו בהכרח מתיישר על פי דרישת הממסד”. נכון, חלק יטענו שעידן מתאר מועדון מרגש. מה, זה לא רומנטי לחשוב שאנחנו דומים לשמאל העממי באמריקה הלטינית (או במצרים, לצורך העניין)? לא שווה אפילו לדמיין דמיון לשמאל הטכנוקרטי במערב אירופה? בטח שווה.
אבל מזה התאכזבנו מעידן. כי בהמשך מתברר שהשמאל שלו זה משהו אחר, מיוחד כזה, שנושא על גבו משהו בסגנון “המון פראי רעשן”; שמאל שמבקש לתרום לטובת הכלל ובתמורה לכך מקבל משהו כמו “עם קודר… חציו ילד חציו שטן”. כי החלש, הקורבן שלו הוא דואג, “מצביע לליכוד, לקפיטליזם החזירי”; וכי הישראלים (לא הוא, חס וחלילה), למרבה הכעס, מתאפיינים בשנאה לאחר ולחלש. כך, במקביל, עולם הכדורגל בישראל מתאפיין בשנאה להפועל תל אביב, אותה מובילים אוהדי בית”ר. על פי עידן: “בית”ר ירושלים היא ההמון”, עם התשוקה “לנבל את הפה, להשתלח… להכחיד”.
נשאל, איך הפועל תל אביב – אחד המועדונים המצליחים (והעשירים) ביותר בישראל, שעל אוהדיו נמנים רבים מאנשי התקשורת – הפכה לפתע לאנטי-ממסדית? איך הפך הזרם המרכזי ל”אחר”, ולעומתו “החלש” הפך מזוהה עם הממסד? סמכו על אלון העיתונאי. הוא יודע, גם אם הוא לא מצליח לתחבר את זה במלים. מה שהוא כן יודע לבטא במלים זה שהוא שייך לעולם נרדף, מאחר והוא לא חלק מההמון הגזעני. להבנתו, שונאים את הפועל כי יש בה שחקנים ערבים.
אבל האם השנאה להפועל שורשיה באמת רק בזיהויה כ”קבוצה ערבית”? קל מאוד להפריך טענה ברמה כזאת. למשל, גם בחיפה (במכבי ובהפועל) משחקים ערבים באופן מסורתי – לא פחות מהפועל תל אביב. אבל החיפאיות לא שנואות כמו הפועל. אז מדוע כל כך אוהבים לשנוא את הפועל? אם נניח שהציבור המכונה “המון” איננו מטומטם, תשובה אפשרית תהיה, שזה בגלל שחלק מאוהדי הפועל מתורגל בייצור של שנאה אל האחר (על ההיסטוריה של מפלגת האם וההסתדרות נדלג הפעם, מחמת קוצר היריעה). במלים אחרות, ייתכן שעידן לא ממש נרדף. להיפך, ייתכן שהוא חלק אינטגרלי מההמון הרודף, ההוא שמטקבק גזענות. ההבדל היחיד בין אלון להמון הוא שעיתונאים כמוהו מקבלים על זה משכורת.
ביום חמישי האחרון דן עידן בפרשה שמסעירה את אוהדי הקבוצה – מינויו של המאמן הוותיק דרור קשטן, על חשבונו של מי שסומן כמאמן הבא של הפועל, יוסי אבוקסיס. פרשה זו משמשת עבורו הזדמנות פז להביע את דעתו על הבעלים של הפועל תל אביב, אלי טביב. טביב שימש עד לאחרונה כבעלים בשותפות עם מוני הראל, שותפות שעלתה על שרטון. במאבק על השליטה במועדון רוב אוהדי הקבוצה, כמו גם העיתונאים הרבים שנמנים על אוהדיה, תמכו בגלוי בהראל. לרוב, טורח ההמון המטקבק להקדים ולציין, שזה “לא בגלל שטביב תימני”. ואז זורקים לחלל האוויר תכונות אופי שונות (שלא במקרה מזוהות משהו עם הסטריאוטיפ על “התימני”), ביניהן “לא אמין”, “נקמן”, “תאב בצע”. חלק קראו, שלא במפתיע, “טביב מתאים רק לבית”ר”. המעניין הוא שחלק מהתכונות הללו מזוהות דווקא עם בעלי הון, כמו אלו שרוכשים לעצמם קבוצות כדורגל. רק שבעלי קבוצות אחרות בדרך כלל מזוהים עם נדיבות ותרומה לספורט.

כאמור, דימויים מוקצנים כאלו אין כמעט בנמצא בקרב עיתונאים. אבל אלון עידן מיוחד. לטענתו, טביב מינה את קשטן למאמן “בשל מחשבות נקמניות, עמוסות רגשי נחיתות, שתובלו ביצריות חייתית לא מרוסנת ובצורך בלתי נשלט לסמן טריטוריה בעזרת השתנה לטווחים ארוכים“. מעניין להשוות את ההתייחסות הזאת למה שעשה הבעלים לשעבר של מכבי ת”א, לוני הרציקוביץ’. האחרון מינה מאחורי גבו של אותו דרור קשטן ב-1996 מאמן אחר, כשקשטן היה תחת חוזה, מה שגרר בשעתו ביקורת נוקבת. עידן, שלא ממש מחבב את מכבי, מקדיש את הכתבה של השער האחורי במדור הספורט כולה להשוואה בין המקרים. כלפי הרציקוביץ’ הוא מסתפק בתיאור יבש: “זה היה מהלך דו שכבתי: גם אווילי וגם מלוכלך”. לא כך לגבי טביב, שהעדיף מאמן אחר מאחר ולא הגיע לסיכום כספי עם אבוקסיס. את אלי טביב הוא מתאר בסגנון א-לה קיפלינג, כמו הטשטוש בין האדם לחיית בר.
ללמדנו, שישנם כאלו שאפילו בעלות על הון אין בכוחה לשנות את תבניות החשיבה שלהם, שמוצאן מהביוב של משא האדם ה[מו]לבן.




