אפשר לוותר על ההדרן

עשרים ותשע פעמים קם הקהל להריע למאסטרו; עשרים ותשע פעמים! מול מסכי הטלוויזיה, מאות אלפי צופים נמלאו גאווה, למרות שהכירו את היצירה היטב, אולי בגלל שהכירו אותה היטב. אפילו חברי ממשלת איטליה הצטרפו למחיאות הכפיים. “וירטואוז אמיתי,” סיכם אחד מפרשני המוזיקה הרבים מספור, ועמיתו קבע בפסקנות “ניצחון!” מרחוק נשמעו מדי פעם קולות ירי, אך רוב האורחים סברו שאלה זיקוקי דינור. עוד רגע יירד המסך על ערב נפלא.

אלה שמאחורי הקלעים נותרו מאחורי הקלעים. כוחות גדולים מאוד של צבא ומשטרה שומרים שיישארו שם, שלא יפרצו חלילה אל קדמת הבמה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בינתיים הם שם, ללא זכות הצבעה, ללא חופש תנועה, ללא גישה למקורות המים, לאדמות החקלאיות שלהם. בינתיים הם שם, משתרכים במחסומים, מתנהלים להם במחילות שחפרו להם מתחת לכבישי ההפרדה בגדה מכבים עוד מסגד שעלה באש, משקמים עוד כרם זיתים שהושחת. בשומרון הפקיעו בשבועות האחרונים עוד אדמות – מי יודע לאיזה צורך –  ובדרום הר חברון סתם הצבא עוד כמה בורות מים, אבל שום דבר מכל הדברים האלה לא יגיע אל אוזני הקהל.

נדמה ששאון מחיאות הכפיים מחריש את הקולות שמגיעים מחוץ לאולם, מאותה הוויה מטרידה המכונה מציאות. הנה היא אפוא, בקליפת אגוז: מעברו המזרחי של הקו הירוק משתרע שטח שבו שתי מערכות חוק לשתי קבוצות אוכלוסייה. בעוד שהישראלים החיים שם נהנים מזכויות דמוקרטיות ובראש ובראשונה, מזכות הצבעה, הפלסטינים כפופים לחוק הצבאי ואינם מורשים לקחת חלק בתהליך הפוליטי. הם אינם משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות שמעצבות את חייהם ואינם נהנים משורה של זכויות הנתפסות כזכויות יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית. לא משנה כמה סרטי תדמית יפיקו המתנחלים, לא משנה כמה נאומים “נפלאים” יישא ראש הממשלה – אין כל דרך ליישב בין משטר הכיבוש בשטחים לבין העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית.

נוח לה לישראל, שהעובדות האלה, שהאנשים האלה יישארו מאחורי הקלעים, אבל הם לא יישארו שם לנצח. אחרי שסיכלה ממשלת ישראל כל אפשרות להגיע להסדר במשא ומתן, היא פועלת לטרפד את המהלך הפלסטיני באו”ם. אם תצליח, יישארו הפלסטינים עם שתי ברירות: המשך החיים תחת כיבוש או התקוממות נוספת. כל מי שמשוטט בשטחים בימים אלה יודע שהסיכוי שיבחרו באופציה השנייה גדלה והולכת. באיזו ברירה היו בוחרים הישראלים לו היו במקומם? במה היה בוחר בנימין נתניהו?

וכך שטה לה מדינת ישראל לעבר סיבוב נוסף של אלימות כמו היה זה נתיב שנקבע עוד בנמל היציאה, נתיב שלא ניתן לשנותו. ואולי באמת לא ניתן לשנותו, שהרי הקברניט מעדיף את אולם הנשפים על פני גשר הפיקוד ואת שרביט המנצחים על פני ההגה. בכל פעם שיש תקלה בחדר המכונות הוא שולח לשם “סופר טנקר” ומכנס מסיבת עיתונאים. העיקר שבינתיים הכל בסדר. הספינה עדיין צפה. הקהל קם על רגליו ומבקש עוד הדרן. הוא קד עכשיו לקהל בפעם השלושים וחיוך של מנצחים על שפתיו. עוד רגע יירד המסך, וזה ערב נפלא, עוד ערב נפלא על סיפונה של הטיטאניק.

אבנר וישניצר הוא חבר בתנועת “לוחמים לשלום”