• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המלה "מהפכה" בפי כל

עוד יום בעיר האוהלים: אנשים שמעולם לא מחו על דבר לומדים על כלכלה ופוליטיקה, מתנסים לראשונה בהחזקת מגאפון ודיבור מול קהל, מוצאים שותפים פוליטיים לא צפויים, ובונים דמוקרטיה של הרחוב
חגי מטר

דקה אחרי שהאקטיביסט הצרפתי עלה לדבר, חששתי שהוא הסתבך. “אני מגיע מקבוצה בפריז שעושה את מה שאתם עושים כאן, בהשראת תחריר וספרד, ואני רוצה להעביר לכם מסר של סולידריות ותמיכה”, אמר בתחילת דבריו, וזכה למחיאות כפיים רועמות. אבל אז המשיך, ואמר שהוא מאוד מתרשם מהדמוקרטיה הישירה שנוצרת במאהל, ותוהה אם ניהלנו כבר דיונים על פגיעות אחרות בחופש הביטוי במדינה שלנו. “יש לי חברים שהגיעו לאחרונה בטיסה של סולידריות עם הפלסטינים וגירשו אותם. זה משהו שמעסיק אתכם?”, שאל בתמימות כנה, לא בעוינות. להפתעתי, אף אחד לא צעק עליו, וכולם הקשיבו בעניין. בסיום דבריו קרא לאנשי המאהל להצטרף לרשת הנרקמת של ארגונים לשינוי חברתי באירופה ובעולם הערבי, שנערכים להפגנות גדולות נגד ה-G20 בצרפת בתחילת נובמבר. בשלב הזה אף אחד כבר לא הבין על מה הוא מדבר, והצרפתי עזב קצת מבולבל.

שד' רוטשילד, 20.07. מאות אנשים קבעו בהצבעה המונית שהם-הם הריבון של המאבק. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

ניסויים בדמוקרטיה

כמעט שבוע אחרי תחילת מאבק הדיור בשדרות רוטשילד התקיימו בו היום שתי אסיפות עממיות ראשונות. לראשונה קבעו מאות אנשים בהצבעה המונית שהם-הם הריבון של המאבק, שבלעדיהם הוא לא היה קיים, ולכן צריך להיות להם חלק בבנייתו. אלה היו רגעים מרגשים ומעצימים לכל הנוכחים.

אבל בין ההחלטה למימוש – המרחק עוד גדול. בניגוד למיעוט זעיר של פעילים פוליטיים מנוסים, ובניגוד לאיה שושן שחזרה זה עתה ממדריד או לאקטיביסט הצרפתי שמורגל באקלים פוליטי אחר, רוב רובם המכריע של השותפים למאבק הזה לא התנסו מעולם בקבלת החלטות בקבוצה גדולה. מעטים התנגדו להפקעת קבלת ההחלטות מה”הנהגה”. קבוצה קטנה יחסית חשבה שרק “מומחים” צריכים להציע פתרונות. רבים אחרים לא הבינו את חלוקת הדיון לפרקים ולנושאים שונים, ותפסו את המיקרופון בתורם פשוט כדי לשפוך את אשר על ליבם. בסופו של יום התקבלו הרבה פחות החלטות משמארגני האסיפות תכננו, ונושאים רבים נדחו למחר, ואת רוב הזמן העברנו בשמיעת סיפורים אישיים והגיגים ופחות בהצעות קונקרטיות להצבעה.

וזה היה פשוט מרתק.

קודם כל, כי ניתן היה לראות את הדמוקרטיה נבנית ומתעצבת מול העיניים, את ההבנה ההדרגתית של הדוברים לגבי הכוח שיש למילים שלהם, את הפוטנציאל שיש לקבוצת אנשים שמתאגדים יחד וחושבים ומדברים ופועלים. ההתרגשות של כל דובר ודוברת מההבנה הזו הייתה מדבקת, ויצרה באז של העצמה.

אבל מעבר לכך – הסיפורים עצמם היו מעניינים, וחשוב היה ליצור את הידע הקולקטיבי הזה. כך עלו באסיפת היום והערב שתי נשים חד הוריות מערי הלווין של תל אביב, וסיפרו על המצוקה שלהן, השונה מאוד מזו של הצעירים ברוטשילד. כך עלו גם אנשים שסיפרו איך הגיעו למאהל רק מתוך תחושת תסכול עמומה, ואיך בימים בודדים של שיחות במעגלים למדו שהבעיה שחוו על בשרם משותפת גם לאחרים, ונובעת לא רק מבעל בית חמדן, אלא ממערכת כלכלית שבה עובדים יותר תמורת פחות כסף שקונה פחות. כך עלתה גם מי שסיפרה בהתרגשות על החברות שנוצרה בינה, לסבית מוצהרת, לבין קבוצת חרדים מבני ברק שסובלים גם הם ממצוקת דיור. כך ביקשה מישהי שלא יעשנו סמים ליד ילדים. כך עלתה חברת איגוד העובדות הסוציאליות, והודיעה שהיא וחברותיה החליטו על תמיכה במאבק ויצטרפו אליו מעכשיו. בין לבין הדוברים הגיעו קריאות לעזור במטבח, להצטרף לחסימת כביש מחר בשש, או לבוא לפרוק ממשאית את תאי השירותים הכימיים שהגיעו למאהל (סוף סוף!). כך עלה צ’רלי ביטון מהפנתרים, דיבר על מהפכה, וזכה למחיאות כפיים ממושכות.

ובכלל, כמעט כולם דיברו על מהפכה. חלק קראו לה “תחריר”, חלק אמרו שתגיע רק דרך מאבק הדיור, וחלק אמרו שצריך לקשור את המאבק למאבקים אחרים. חלק דיברו על חסימת כבישים, וחלק על מתינות. חלק אמרו עכשיו, וחלק מחר. אבל כולם הסכימו שצריך לשנות את השיטה, מהיסוד, ושבסופו של דבר זו המטרה.

ומסביב המהפכה הולכת ונבנית גם מחוץ לאסיפות. היא נבנית עם שורת האוהלים, שכבר חצתה את שינקין וממשיכה להתארך. היא נבנית עם מתקן הקומפוסט שהופיע היום, עם השלטים החדשים שמעלים רעיונות חדשים, עם קבוצת סטודנטים לתיאטרון שעשו מיצג בו חילקו כסף מונופול לאנשים ואז שדדו אותו מהם בשם בעל הבית, הבנק, צרכי ביטחון, ועוד. היא נבנית עם מיליון ואחד דיונים שממשיכים להתקיים מחוץ למליאה, ומעגלי לימוד משותף, ומוזיקה ולהטוטני אש, ואווירה של שמחה בריאה, ושל תחילתו של שינוי גדול.

שד' רוטשילד, 20.07. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אחרי שירד מבולבל מהבמה תפסתי את הפעיל הצרפתי בצד, והתחלתי להסביר לו שהאנשים שהוא דיבר איתם לא רואים קשר בין המאבק שלהם למאבק הפלסטיני, וסביר להניח שרובם לא מבינים את ההשפעה של מוסדות בינלאומיים כמו ה-G20 על הכלכלה והמשברים העולמיים, ולכן גם עליהם. אמרתי לו שכשהוא אומר “שמאל” בארץ, כולם חושבים רק על הסכסוך, ולא קושרים את זה למאבק שלהם ברחובות. בהתחלה הוא הסתכל עלי במבט ספק לא-מאמין ספק מרחם. “אז כל האנשים האלה הם חסרי ניסיון לגמרי בפעילות? אין בכלל חשיבה שמאלית ביקורתית, עמוקה, שמחברת בין המאבקים?”, שאל מאוכזב. אבל לפני שעניתי, נפל לו האסימון. “רגע”, הוסיף, “אם ככה, זה אומר שכל מה שקורה פה עכשיו זה פעם ראשונה שלהם. הם לומדים תוך כדי עשייה, הם מתחילים מבעיות אישיות ומגלים את הפגמים של המערכת כולה, ונשארים פה ורוצים להלחם בה למרות הכוח שלה. זה פשוט אדיר. ככה מתחילה מהפכה”. נכון, אמרתי לו, ממש ככה.

המבחן של שבת

בתהליך הסבוך והמורכב הזה, בו מאות ואלפי אנשים, אולי יותר, כאן בתל אביב ובכל הארץ, מתחילים לגלות את כוחם יש, כאמור, פוטנציאל גדול. במוצאי שבת הפוטנציאל הזה יכול לזנק אל-על, או לספוג מכה לא פשוטה, בהפגנת הענק המתוכננת בכיכר הבימה.

ההפגנה, תחת הכותרת המעולה “הממשלה נגד העם – העם נגד הממשלה”, היא ניסיון אמיץ ראשון בימים האלה לחיבור בין מאבקים. ההנהגה הראשונית של מאבק הדיור הכריזה על הפגנת דיור ענקית, וללא ספק המונים מרחבי הארץ יענו לקריאה. לאותה הפגנה יגיעו גם מתמחים מהרפואה הציבורית, ונשים המוחות על סגירת מקלטי סיוע, ונציגי ועדי עובדים מוחים, ועוד. יגיעו גם, בצעדה ארוכה מכיכר רבין, ארגוני השמאל, שימחו על החקיקה האנטי-דמוקרטית, וסביר להניח שלא ישכחו גם לדבר על הכיבוש וההתנחלויות.

המפגש הזה בין כל התנועות והמאבקים בהכרח יהיה מרתק. ייתכן שזו תהיה תחילת הסוף של ממשלת הימין הקיצוני, ידידת ההון, מחרחרת המלחמות, משתיקת המחאות. יתכן גם שמפגינים מהרקעים השונים ירגישו שלא ניתן מספיק מקום לדרישותיהם, או שניתן יותר מדי מקום לדרישות של אחרים, או שהעירוב בין הנושאים היה שגוי, ושגונבים להם את המאבק בין הידיים. יתכן גם שתהליכי הלימוד והשיח המשותף שנוצרו במאהל בשבוע האחרון יהפכו את הכיכר למקום מפגש ענקי, בו במקביל לנאומים הרגילים מעל הבמה אנשים יתחילו לדבר, להתווכח, ולהכיר בצורה שלפני כן מעולם לא הזדמן להם לעשות.

חלק מזה כמובן לא תלוי בנו, אלא בכוחות גדולים מאיתנו. ובכל אופן – לכל אחת ואחד מאיתנו יכול להיות תפקיד מכריע בהפגנה הזו. אם נקפיד לקבל את כל מי שמגיע לכיכר, כל אישה ואיש עם מצוקותיהם הם, ולא נגרר לסכסוכים המתבקשים, נוכל לבנות גשרים חדשים של סולידריות חברתית שכמותם לא ניתן היה לדמיין בארץ עד לפני שבועיים (ויש שיאמרו: עד לפני ה-25 בינואר, שם הפילו ההמונים במצרים את חומות הדמיון והבלתי אפשרי). במוצאי שבת יכולה להתחיל בארץ מהפכה מורכבת, דינאמית, מסוג שלא הכרנו עוד. מהפכה שלא תפיל את שלטון ההון והכיבוש מחר בבוקר, אבל שתאותת להם שימיהם ספורים. מהפכה של כולנו.

הפוסט התפרסם באתר Mysay

כנראה שיעניין אותך גם: