להרפות ממדורת השבט
אז פתאום קם העם וגילה שהוא אדם. לא סתם אדם – אלא אדם א-פוליטי. כזה שיכול לדרוש צדק חברתי ואיש לא ישאל אותו האם הוא מהשמאל ההזוי או מנתמכי הקרן החדשה, או חלילה ערבי שחייב ללכת לעזה. האדם שקם מתוך העם הוא אחד כזה שדרישת הצדק שלו היא חלולה ודמגוגית כמו מלות השיר “הבאנו שלום עליכם”, שהישראלים כה אוהבים לשיר בחו”ל ובאירועים ממלכתיים – בזמן שהכיבוש ועוולותיו הולכים ומעמיקים עם השנים.
העם שגילה שהוא אדם רוצה את מדורת השבט. ולא סתם שבט או כל שבט, אלא שבט יהודי ציוני, כזה שנפגש עם הנשיא ומכריז אמונים בפניו על אהבתו העזה למדינה. האדם שקם מהעם מסתמן גם כיותר אשכנזי. אבל את זה האדם לא יאמר – הרי הוא א-פוליטי, הרי הוא חסר זהות וכל שמץ של גשמיות שאמורה להצביע על כך שמדובר ביישות בשר ודם.
העם שקם וגילה שהוא אדם רוצה את חיבוק הדוב של התקשורת, הוא נרקומן של אותה האמפתיה וההסכמה החמימה והדביקה של “הרוב”. ולא, לא מדובר ב”רוב הדומם”, אלא ב”רוב הציוני” או ב”רוב היהודי-ציוני”. רוב שמעוניין יותר בצדק לאדונים, כי “האדם” כנראה לא באמת נקעה נפשו מהשיטה הרקובה ומהעוול הנוראי שהשיטה הזאת מייצרת מעצם מהותה. במקום זאת, מתרעם האדם על כך שהשיטה שמבטיחה את הפריבילגיות שלו לאורך כל השנים, מתחילה לכרסם במעמדו ולערער את העליונות הכה טבעית והא-פוליטית שנולד אל תוכה בכישרון כה רב. והרי אין זה מעשה של מה בכך להיוולד לאם הנכונה.

עד היום יכולנו לחוש בכך בעקיפין, מהעדרם הכמעט מוחלט של שלטים ברוטשילד שקוראים לשוויון בין יהודים לערבים, או לחיזוק הדמוקרטיה וסוף לפשיזם, או על הפסקת הכיבוש וההתנחלויות, או על כל סמן שיכול להכתים את העם שמבקש לחזור להיות אדם בסמן פוליטי מובהק; גם אם לא באמת ניתן להפריד את המילה צדק חלוקתי לצדק לאדונים וצדק למשרתים, צדק ליהודים וצדק לפלסטינים, או לפליטים. צדק חלוקתי דורש צדק מדיני, זה לא ברור? צדק חלוקתי דורש שוויון אזרחי, ושוויון אזרחי דורש כבוד לעקרונות הדמוקרטיה ולרב-תרבותיות ולסובלנות. גם זה לא ברור? חיזוק שכבת הביניים דורש הרחבה שלה לכזו שתכלול גם ערבים. הזכות לדיור לתל אביבי/ת מרוטשילד היא גם הזכות לדיור של תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בגליל ובמרכז ושל תושבי שייח’ ג’ראח.
האם הסטנדרטים של ה-OECD לא רלוונטיים גם להם? האם לא ברורה הדרישה להפנות משאבים לפריפריה במקום לבזבז אותם על התנחלויות ותקציבי ביטחון מנופחים? במקום זאת, קיבלנו ממנהיגי המאבק דרישה להקים מרכזי תעסוקה בנגב ובגליל ולא אזורי עדיפות לאומית, השקעה מסיבית בתשתיות והקמת מפעלים, והסרת חסמים להשתלבותו של המיעוט הערבי – כולל מלחמה באפליה ובגזענות ובחוסר השוויון. במקום אלה להנהגת רוטשילד יש רעיון מהפכני – בוא נחזיר את וויסקונסין לעירות הפיתוח ולערבים, אבל הפעם אנחנו נקרא לזה מרכזי תעסוקה ובמקום שביבי ושטייניץ יהיו חתומים על כך, “העם” שגילה שהוא אדם יהיה חתום על כך.

יש מי שיגידו שאי אפשר לדרוש הכל, והם צודקים, אך אי אפשר גם עם הא-פוליטיות הזאת. עם ההתבטלות העצמית, עם האפולוגטיקה וריצת האמוק לקונסנסוס הלאומי, שאחריתה אישוש הסדר הקיים שרק יקרב אותנו עוד צעד אל החורבן. צדק חלוקתי אומר שוויון ושלום ומלחמה בכיבוש ובהתנחלויות, צדק חלוקתי היא אולי האמרה הפוליטית הכי מובהקת של השמאל כי היא מקפלת בתוכה את כל מה שהביא אותנו עד הלום, היא מראה לנו את הגנאולוגיה של העדר הצדק שמתחיל בכיבוש ובניצולו של עם אחר ומגיע עד לניצולו של האדם שיושב ברוטשילד כאשר אין עוד את מי לנצל.
למחאת האוהלים יש עוד סיכוי להפוך למהפכה, יש עוד סיכויי לשנות סדרי עולם – אך לא מתוך מדורת השבט, לא עם א-פוליטיות אנמית שחוששת להתעמת ולשלם מחיר. אחרת, היא תהיה לא יותר מאשר חיקוי חיוור לאביב העמים הערבי, המלווה בהתלהבות ילדותית. אם העם רוצה לומר לשנות את המציאות, עליו להיות קודם כל אדם שמסוגל לומר לא – לא להתנחלויות, לא להדרת המיעוט הפלסטיני, לא למיליטריזם, לא לריכוזיות ולעושק של השכבות החלשות העובדים הזרים והפלסטינים, לא לשיח ההגמוני וכללי המשחק ששיח זה מייצר, לא לחיבוק הדוב של התקשורת המסחרית והממלכתית, לא להפרדה בין אוהלי רוטשילד לאוהלי בית שאן ואלעראקיב.


