לא להחליף את דפני ליף
באחרונה מתרבים קולם של ציניקני המקלדת ומאמרי הדעות נגד מחאת האוהלים והנהגתה. “להחליף את ליף” חורז לו רון כחלילי ב-ynet, שלא לדבר על חוסר הרגישות שהפגינה מרגלית צנעני כלפי המוחים. אני מבינה את הכעס שלה, לו שותפים מזרחים רבים. אני מבינה, משום שגם אותנו המזרחים ובעיקר המזרחיות שקמו למחות ולדרוש צדק חברתי, מהפנתרים השחורים ועד ויקי קנפו ומחאת האמהות החד-הוריות, תייגה התקשורת וממשלות ישראל לדורותיהן כבטלנים, שיכורים או פרזיטיות שלא רוצות לעבוד.

אבל מרגול וכחלילי עושה למפגינים ולמוחים היום מה שהם עשו להם, וזה מצער – משום שזה הזמן של כולנו לגדול. התקשורת עשתה ממרגול מכשפה תימנייה, דיבוק שיש לגרש, ויש לגנות את הגזענות והסקסיזם כלפיה. כך, גם קבוצת הפייסבוק שדורשת לסלק את מרגול מכוכב נולד היא מיותרת. מה שיפה במחאה הזו שהיא מנסה ליצור שיח חדש: לא להעיף את מרגול ולא להחליף את ליף.
תאמר מסאלחה מצטרף אף הוא וכותב באתר זה שיש “להרפות ממדורת השבט”. בעיניי מדובר בחוסר אחריות. ידידיי ואחיי היקרים, הרשו לי לומר לכם: טעות גדולה בידיכם. מי שכותב “כי בינתיים, כך נראה, המאבק הוא בעיקר תל-אביבי”, יהא מזרחי או ערבי, כותב כך רק משום שמזמן לא עזב את גבולות תל אביב ו/או משום שהוא יושב כל היום בבית וניזון בעיקר מהתקשורת המסלפת.
תאמר, לו היית חלק מהמהפכה המתהווה בשטח, היית רואה מנהיגות מזרחית וערבית מדהימה שצומחת מלמטה בכל רגע, עם כל מאהל שנפתח תחת כל עץ ועל כל גבעה רעננה ברחבי הארץ. רוב המאהלים מחוץ למדינת רוטשילד מונהגים ומתוחזקים על-ידי מזרחיות/ים, ערביות/יות, אתיופיות/ים, חד-הוריות/ים, פעילים ופעילות מכל המינים והסוגים מכל שדרות החברה הישראלית.
חלקם לוחמות/ים ותיקות/ים במאבק החברתי והמזרחי, חלקם צומחים מתוך המאבק ממש ברגעים אלו. הייתי היום בפגישת המטה הארצי של המאהלים שמתהווה כגוף דמוקרטי שמייצג את הפנים השונות של המחאה. היו שם ערבים מצפון ודרום, דרוזים, מזרחים, אתיופים, בדואים, אשכנזים, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים. הנציגים הערבים במטה הארצי דיברו שם על דיור, תוכניות מתאר, אדמות, עוני ומצוקה, אבל גם על רווחה ועל הפלייתם על רקע לאומי. הם ביקשו גם בצדק להיות חלק אינטגרלי מההנהגה של החברה האזרחית כולה, ולהיפטר מהמושג המדיר והמשפיל “מגזר”. הם דורשים לראות בהם קודם כל בני אדם ואזרחים/יות שווי זכויות ולא “מגזר”. מזרחים/יות מכל אזורי הארץ דיברו שם על צדק חלוקתי, על עוני ומצוקה בת חמישים שנים שמעולם לא נפתרה.


במשך שנים השתיקו אותנו, המזרחים/יות מהשכונות ומעיירות הקיפוח מהימין, בשם “אחדות העם”, ואילו השמאל האשכנזי (רובו ככולו) סתם את פיותינו וקולותינו בשם המאבק “בכיבוש” ו”השלום”. גם הפלסטינים, בתוך ומחוץ לקו הירוק, היסו אותנו בכל פעם שניסינו להעלות את מצוקותינו החברתיות והתרבותיות. הם סימנו אותנו כימנים חמומי מוח או סתם כ”יהודים כובשים”, ובו בזמן צעדו יד ביד אך ורק עם השמאל האשכנזי וכל מנעמי תעשיית השלום שלו.
אבל כמו שאמרו הפנתרים השחורים בזמנו: אם אין שוויון – אין שלום, ואם אין שלום – אין שוויון! ביטחון לאומי יהיה פה רק אם לאזרחי המדינה יהיה ביטחון אישי, בית, תעסוקה הוגנת, בריאות וחיים בכבוד ושוויון. “שלום” עם הפלסטינים ומדינות האזור יהיה רק אם יהיה שלום פנימי וסובלנות בין כל אזרחי ישראל ללא הבדל מין, דת, מוצא אתני, צבע עור ולאום.
אין כמו מלחמה קטנה או מבצע מוגבל כדי להרגיע תסיסה חברתית גוברת, ואין כמו איומים אסטרטגים עיראקיים או איראניים כדי לאחז עיני העם, בזמן שכל המדינה נמכרת במכירת חיסול למשפחות ההון בשיטת השקשוקה. אין גם כמו הסכמי שלום ופנטזיות “מזרח תיכון חדש” כדי להשתיק מחאות חברתיות, ולהשליט מערכת של ניצול כוח עבודה זול בארץ ובמדינות השכנות.

טלו קורה מבין עיניכם, וצאו להתבונן בצעירים: ברחבי הארץ, במצרים, בתוניס, ביוון ובספרד. צעירות וצעירים, שרוצים לא רק “הישרדות”, “כוכב נולד” או מעקב מתמיד של “האח הגדול” באוהל הדוד תום. הדור הצעיר מבקש עתיד, רוצה ודאות ויציבות, ולא מוכן יותר שיסממו אותו עם כל מיני אופיום להמונים, בין אם בדמות פנאטיות אסלאמית או פנאטיות יהודית חרדית ו/או משיחית, ובין אם בדמות אידיאולוגיה טוטליטרית סוחפת זו או אחרת.
הם גם לא רוצים שיטמטמו אותם עם תקשורת מגויסת לטובת בעלי ההון, כזו שמסממת את ההמון עם תוכניות זבל כמו “הפח הגדול” ומסמאת את עיניו עם זוהר המיליונים הנוצץ של הקפיטליזם האמריקאי הקורס. הנוער והעם כולו דורש צדק חברתי וחלוקתי. הוא דורש חופש ביטוי ורוצה שיחזירו לאזרחים את הריבונות על מדינתם. הוא רוצה דמוקרטיה מהותית ולא רק פורמאלית. דמוקרטיה אמיתית אינה יכולה לכלול רק זכויות אדם ואזרח. היא חייבת להכיל גם צדק חברתי, כלומר זכויות חברתיות על מנת שיוכלו להתממש הזכויות הטבעיות הבסיסיות וזכויות קבוצתיות שישקפו את הגיוון התרבותי והדתי.
אחי המזרחי רון כחלילי, המהפכה הזאת גדולה יותר מדפני ליף ומכולנו גם יחד, אז למה להחליף?
כאם חד-הורית מזרחית שחיה בשכירות בפריפריה, איני יכולה לשאת על כתפי את המהפכה הזאת. הותשתי ממאבקים חברתיים ומתשלום מחירים אישיים כואבים על מאבקים אלו, שהפכו אותי למחוסרת דיור, פרנסה ותקווה לעתיד בני. אני שמחה מאוד שמעמד הביניים לקח על עצמו את נטל הייצוג והגיבוי של השכבות המוחלשות, קרי את רוב אוכלוסיית המדינה. רק הם יכולים ויכולות להרשות לעצמם לצאת לריצת המרתון הזאת; כי מהפכה זו ריצת מרתון ארוכה ורצופת מהמורות ולא ריצת ספרינט, כמו זו שהדגימה ויקי קנפו שנפלה מהר מאד למלכודת שטמנה לה התקשורת וממשלת ביבי.
רק בני מעמד הביניים יכולים לסרב למנעמי השלטון ולשוחד שיציעו להם מוסדותיו. אנשים מחוקי תודעה וזהות אכולי שנאה עצמית ודעות גזעניות אינם יכולים להנהיג מאבק לבדם. הם זקוקים למנהיגים מעצימים שיאירו את עיניהם ויפיחו בהם תקווה שאפשר ורצוי לשנות, ולא לפסימיסטים ומשביתי שמחות.
למי אנחנו חבים את גל המחאה הנוכחי
התשתית הארצית למחאה זו נשענת על יותר ממאה שנות מאבקים מזרחיים וחברתיים לשוויון וצדק חברתי. ממאבק תימני הכנרת שגורשו מאדמות דגניה דרך מרד ואדי סאליב, מהפכת הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, המאהל הנודד, מאבקה של עמותת קדמה לחינוך עיוני ורב-תרבותי בשכונות דרום תל אביב והקטמונים, מאבק הקשת הדמוקרטית המזרחית על הדיור הציבורי ועל צדק חלוקתי בקרקעות, המאבק הפמיניסטי של תנועת אחותי למען נשים בישראל ועד למאבקה של ויקי קנפו על זכותן של אמהות חד-הוריות.
התשתית התודעתית למחאה הזו הונחה על-ידי מנהיגים ומנהיגות כמו דוד הרוש, ראובן אברג’ל וחבריו מהפנתרים, סמי שלום שטרית, ד”ר ויקי שירן ז”ל, פרופ’ סמדר לביא, פרופ’ אלה שוחט, ד”ר יוסי דהאן, ד”ר איציק ספורטא, ד”ר רפי שובלי, איילה סבג, עו”ד קלריס חרבון, איריס חפץ ועוד רבות וטובות. את קולם/ן נושאות ונושאים היום המנהיגות/ים שלנו בשטח: שולה קשת, ורד נסים, מרסלה אדרעי, הני זביידה, יורם בלומנקרץ, אלי אליהו, חיים בר יעקב, הבת של ישראל טויטו מכיכר הלחם, אופיר טובול, אלמוג בהר, ג’קי אדרי, אהרן מדואל, יעל בן יפת, שגיא אבודרם, פזית עדני, עמית בוטבול ועוד אלפי צעירים וצעירות שחברו להנהגת המהפכה הארצית.
רון כחלילי, הרשה לי להזכירך כי, לצערי הרב, כמעט כל המאבקים המזרחים החברתיים (בחלקם הייתי שותפה פעילה) כשלו. אם בגלל הדיכוי האכזרי שהופעל נגדם מצד הממסד בדמות אלימות משטרתית (“הם לא נחמדים”), תיוג, התנכלות והפללה, ואם בדמות מנעמי שלטון כיבודים משרות ודירות שמעט מאיתנו יכלו לסרב להם. גם הפוליטיקאים המזרחיים כשלו בהעמדת מנהיגות ראויה שתשמש מופת ודרך ובגדו בציבור בוחריהם. במקום לשרת את הציבור שהעלה אותם לשלטון, הפכו הם לשלוחי השלטון הקפיטליסטי החזירי ולנוגשים האכזריים של השכבות המוחלשות ובכלל זה אחיהם ואחיותיהם המזרחים/יות.

לכן אני סבורה שהכתיבה שלכם אינה אחראית ואינה מוסרית בעליל כי היא מאיימת לקבור את הבעיות שלי ושל אחי ואחיותיי המזרחים/יות שחיים בעוני ובמצוקה לעוד חמישים שנה, ודנה את הפלסטינים לעוד מאה שנות כיבוש ודיכוי. חלאס מהפיתנה (הפלגנות) והציניות. מי בכלל היה מאמין עד לפני חצי שנה, שמובארכ יישפט בכלוב על-ידי בני עמו או שהעם הלובי יתקומם נגד קדאפי והסורי יקום נגד אסד הבן? אז הניחו למקלדת, צאו מהמזגן ורדו למאהלים בתקווה, בגן הקווקזים, ביפו, בבאקה ובבת ים או כל מקום שתבחרו.
עכשיו זמן סולידריות עם אחינו ושכנינו, במצרים, תוניס, סוריה, תימן ומרוקו וגם עם צעירי ספרד, יוון וישראל. עכשיו זמן מהפכה. ואלת’ורה חתא נצר! (מהפכה עד לניצחון!)


