השתמטות מסוג אחר
אחד האמצעים העיקריים למימון דרישות מובילי המחאה החברתית, היה העלאת המיסוי על בני המעמד הבינוני-גבוה ועל העשירים. כצפוי, להצעה זו היו הרבה מאוד התנגדויות. בניגוד לדרישות החיוביות של המוחים, אשר זכו לסימפתיה אפילו מכיוונם של עשירי המשק, כשהגיע הזמן לשלם את המחיר הגיע גם זמן התירוצים: מס גבוה יפגע בתמריץ לעבוד, יפגע בבעלי הון שמייצרים מקומות עבודה במשק, ובכלל – המגזר הציבורי, אליו יגיעו המסים הגבוהים יותר, לא יעיל ולא ינצל אותם. טיעונים אחרים לא קבלו על התוצאות השליליות לכאורה של העלאת המס, אלא ניסו לטעון כי היא כלל אינה אפשרית, במובן שלא תעלה את הכנסות המדינה. נאמר גם שהעלאת המסים תגרום לעשירים לעזוב את הארץ (על אף שבעידן הגלובליזציה לא משנה איפה העשירים עצמם גרים, אלא איפה הם מנהלים את עסקיהם).
טענה יותר משמעותית עוסקת ב”תכנון מס” יצירתי. כלומר שהעשירים ובני המעמד הבינוני-גבוה ישתמשו בתתחבולות שונות ומשונות (היריעה והידע שלי בתחום קצרים מכדי לפרט), כולן במסגרת החוק כמובן, על מנת להפחית את המס שהם משלמים למדינה. כך, העלאת המס תגרום לאינפלציה של תכנוני מס, מה שיכול אפילו להפחית את הכנסות המדינה ממסים.

אין להקל ראש בתכנוני המס. הטריקים האלה הם לא שעשועי מספרים שמזיזים כמה שקלים ממקום למקום. מחקר של הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים, שלפי הודאת מחבריו לא כלל משאבים נרחבים מספיק כדי לחקור את התחום במלואו, מצא כי במהלך השנים 2006-2009, הפסד המס הפוטנציאלי הממוצע למדינה, כלומר הפער בין המס הסטטוטורי (הכתוב בחוק) לבין התשלום בפועל, שנגרם מהחברות ממדד ת”א 25, עלה על 3.06 מיליארד שקלים. אם לחוקרים היו המשאבים לחקור את המשק כולו, סביר מאוד שהסכום היה גבוה בהרבה, וזאת עוד מבלי להזכיר תכנון מס “יצירתי” של יחידים.
3 מיליארד שקלים זה המון כסף. הם שווים לקיצוץ שוועדת טרכטנברג המליצה עליו בתקציב הביטחון (ועולים, ככל הנראה ב-3 מיליארד, על הקיצוץ שיבוצע בפועל). אפשר להעלות בעזרתם את תקציב החינוך או ביטוח לאומי בכ-10%, את תקציב הבריאות בכמעט 20%, ואת תקציב הרווחה ביותר מ-75%.
אפשר גם, כמובן, לקנות 6 מיליארד מסטיקי בזוקה. מחקרים הראו (בלינק הזה, בפסקה השנייה מתחת לכותרת המשנה השנייה) שהיקף הכלכלה השחורה (שלא מדווחת לרשויות המס) בישראל מגיע לכ-140 מיליארד ₪, או כ-23% מהתל”ג. גם אם נניח שהרבה מהכלכלה הזאת ממילא לא היתה חייבת במס (הכוונה לעניים שעובדים “בשחור”), זה יותר מסטיקי בזוקה ממה שאני יכול לחשב.
לנוכח אותם איומים מרומזים במסווה של השערות עובדתיות, הגורסים שאם המדינה תעלה את המס למי שיש לו אותם אנשים פשוט ימצאו את הדרך לא לשלם, עולה התהייה אודות טבעו ומניעיו של המעשה הזה. האינטואיציה פונה לפתרון הפשוט: החברות והיחידים המבצעים תכנון מס אגרסיבי עושים זאת כדי להגדיל את רווחיהם. אם התשלום לרואה החשבון פחות מהמס שהוא יכול לחסוך, החייב ישתמש בשירותיו. אבל אני מבקש לטעון כי לתכנון המס האגרסיבי משמעות הרבה יותר רחבה. הוא מהווה, למעשה, השתמטות פוליטית: ביצוע מעשה, אמנם חוקי אבל מסריח, שמטרתו לכפות מציאות פוליטית המנוגדת למדיניות המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. אבקש, כמו כן, לעמוד על המשמעויות המוסריות והפוליטיות של תכנון המס, משהוגדר כהשתמטות פוליטית, ועל התגובה של החברה לאותו תכנון.
המושמצים מכל
בדיון על הימנעות משירות צבאי (אני אומר הימנעות בכוונה, יש סיבות רבות ומגוונות בגינן אנשים לא משרתים בצבא), הסיבה שזוכה לגינוי הכי תקיף בחברה הישראלית היא “ההשתמטות”. המשתמט אינו עובר על החוק – הצבא משחרר אנשים מרצונו. ההוכחה הפשוטה לכך היא ניסוי מחשבתי: תארו לכם שהגוף החזק במדינה, שתקציבו עומד על עשרות-מיליארדי שקלים ורוב מה שהוא עוסק בו כיום הוא שיטור, היה באמת רוצה למנוע ממישהו להתחמק משירות; האם יש לכם ספק כלשהו שהוא היה מצליח? מנגד, המשתמטים אכן מנצל פרצות בהליכים של הצבא על מנת להשתחרר, בתואנה של אי-התאמה או אי-כשירות נפשית.
המשתמט הפוליטי הוא המושמץ מכל. בניגוד למושמט, מצבו הכלכלי מאפשר לו שירות צבאי, והרקע הסוציולוגי שלו לא גורם לצבא לשחרר אותו בעל-כורחו. ההימנעות שלו מושמצת כי יש לה גם מניעים אגואיסטיים וגם פוליטיים. בניגוד למשתמט הנהנתן ה”קלאסי”, הוא לא רק דואג לטובת עצמו; להימנעות שלו יש גם מניעים פוליטיים, והוא מעוניין גם בשינוי של המציאות הרחבה. בניגוד לסרבן, הוא מתחמק מלשלם את המחיר החברתי עבור ההימנעות שלו, וכך נמנעת ממנו גם הילת הקדוש המעונה, שנוכן להקריב את עצמו למען המוסר שלו.
למרות שהמשתמטים ה”קלאסיים” (גם הפוליטיים וגם האגואיסטים) אחראים לאחוזים בודדים מההימנעות משירות בצה”ל (על פי נתונים של צה“ל עצמו, 7.5% משתחררים מסיבות של פטור נפשי ואי-התאמה גם יחד; יש לזכור שממספר זה צריך לנכות את בעלי הפטור הרפואי ואי-ההתאמה ה”אמיתיים”, וכן הרבה חרדים שמשתמשים בכלים אלה על מנת להתחמק משירות), כוחות חזקים מאוד בחברה הישראלית משלבים ידיים כדי לצאת נגדם. הפורום לשוויון בנטל אמנם לא מפרסם בגלוי את הכנסותיו השנתיות, אבל מהתרשמותי נוכחותו התקשורתית, לפחות, מרשימה.
צה”ל, בהובלה של ראש אכ”א לשעבר, אלעזר שטרן, מפעיל אף הוא קמפיין נגד אותם האנשים שהוא בוחר לשחרר, זאת כשהוא יודע שהם מיעוט קטן מתופעת ההימנעות. ראשי רשויות מבקשים למנוע מאמנים משתמטים להופיע באירועים מטעמן וכך גם המדינה. חברות פרסום פרטיות טורחות לממן קמפיינים מקיפים נגד ההשתמטות, וחברות פרטיות טוענות שלא ישכרו משתמטים. להלך הרוח הציבורי בנושא, אני אפילו לא חש את הצורך להביא סימוכין.
תכנון מס “יצירתי” אינו שונה כהוא זה מההשתמטות הפוליטית. הוא מהווה אקט שבו יחיד מבצע מעשה שמטרתו לכפות, ככל הניתן, התנהלות פוליטית אשר סותרת מדיניות שמבוססת על הכרעה דמוקרטית. הוויכוח שניצת בעקבות המחאה החברתית, אם מתעלמים מהקצוות שלו, הוא בעצם בין שתי רמות עומק של מודל מדינת הרווחה: ארה”ב, לדוגמה, עם מערכת הביטוח הלאומי והמיסוי הפרוגרסיבי, אינה מדינה המקיימת קפיטליזם פר-אקסלנס, אלא מדינת רווחה “רדודה”. ואילו שוודיה, לדוגמה, עם השוק החופשי עליו מבוסס רוב הייצור והמגבלות הנמוכות על ייבוא וייצוא, בהחלט אינה סוציאליסטית, אלא מדינת רווחה “עמוקה”.
מאות-אלפי המוחים שיצאו לרחובות בחודשים האחרונים, ביקשו מדינת רווחה עמוקה יותר; מתכנני המס האגרסיביים מבקשים מדינת רווחה רדודה יותר. ההבדל ביניהם הוא שהמוחים מבצעים אקט שהוא פוליטי במוצהר, ומטרתו לגרום לשינוי תוך שימוש בכלים שהדמוקרטיה נותנת לאזרח לשם כך. מתכנני המס, לעומת זאת, לא מנסים לגרום לשינוי בכלים דמוקרטיים. הם פשוט גורמים לו, מי בקנה מידה קטן יותר ומי בקנה מידה גדול יותר, בלי לשאול אף אחד. בדומה למשתמטים משירות צבאי, הם לא עוברים על החוק. הם מהלכים על הקו הדק של עבירה עליו, מקבלים את הסטירה שלהם כשהם עוברים אותו, ולרוב נשארים בשלהם.
האקט שלהם הוא פוליטי, יותר מאישי. בשביל לקיים מדינת רווחה עמוקה, צריך כסף. בשביל כסף, צריך לגבות מסים. מי שמשלם פחות מס, תוך ניצול פרצות בחוק, מונע את מימושה של מדיניות הרווחה שהוסכם עליה במערכת הדמוקרטית. התירוץ של דמוקרטיה מהותית ואי-ציות אזרחי לא תקף כאן: למרות שיש רבים שטוענים שדמוקרטיה לא מאפשרת במהותה כיבוש, הכולל מערכת חוק נפרדת על בסיס של לאום, אתניות ומקום מגורים, אני בספק אם ניתן למצוא אדם אחד שיטען ברצינות שמדינת רווחה עמוקה היא אנטי-דמוקרטית. הפוליטיות של תכנון המס גם שוללת את האפשרות שהתכנון הוא אקט פרטי-אגואיסטי בלבד. ברור שיש אינטרס עצמי למתכנני המס, אבל האם יש מישהו שתומך באיזושהי מדיניות אשר סותרת את האינטרס העצמי שלו, כפי שהוא תופס אותו?
חכמים על חלשים
למרות כל זאת, אין כמעט הוקעה בחברה הישראלית למתחמקים מתשלום מס. כשמישהו מזהיר, בגוף שלישי, בסגנון מאפיונרי, שהעשירים יתחמקו מתשלום מס, האזהרה הזאת עוברת כטיעון כמעט פיזיקלי אודות כוחות טבע שאין לאיש שליטה עליהם. משרד האוצר לא שולח את פקידו הבכירים לנהל מסע דה-לגיטימציה לתופעה. פרסומאים לא פוצחים בקמפיינים מושקעים ספונטניים נגד מתכנני המס האגרסיביים. אף אחד לא מצהיר שלא יסכים לעבוד איתם מטעמים אידיאולוגיים: לא המדינה, לא הרשויות המקומיות, לא אנשי עסקים פרטיים.
אף אחד עדיין לא הקים את “הפורום לשוויון בנטל המס” (לפני שמישהו יעיר שאין שוויון בנטל המס, אני רוצה להגיד שמבחינת הסכום שהוא משאיר בידיהם של אנשים, המס הוא לא שוויוני לרעת העניים. אם מישהו מרוויח 100,000 ₪, אפילו אם הוא משלם 70% מס, הוא עדיין נשאר עם 30,000 ₪ ביד. אם מישהו מרוויח 4,000 ₪, אפילו אם יש עליו מס שלילי של 500 ₪, הוא עדיין נותר עם סכום שלא מאפשר לפרנס משפחה). למחסור בקיומה של הוקעה ציבורית לתופעה, אני אפילו לא חש את הצורך להביא סימוכין.
נשאלת השאלה, מדוע השיפוט המוסרי-פוליטי של החברה הישראלית כל כך צבוע? מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ בהוקעתם של צעירים, קצת אחרי גיל תיכון, שמשתמטים משירות צבאי שבמקרים רבים יהיה שלוש שנים של פקידות חסרת תועלת על חשבון משלם המיסים, אבל כמעט ולא מבקרים מעשים שעולים לנו מיליארדי דולרים? בגלל שמערך יחסי הכוחות בחברה הישראלית לא מאפשר לנו ביקורת על מי שהמיצב החברתי שלו גבוה מדי משלנו. בפשטות, כי אנחנו חכמים על חלשים. לא שהמשתמטים כל כך חלשים; רובם באים מהשכבות החזקות יותר של החברה. אבל הם בהחלט מטרה נוחה יותר, מטרה שלא מפחיד לתקוף. האם הילד התל-אביבי שקראנו לו פרזיט יתבע אותנו דיבה בסכום כל כך גדול שזה כבר לא ישנה אם יהיה לתביעה בסיס? האם הוא ימנע מאיתנו עבודה, בין אם ישירות או דרך קשרים? האם הוא יוכל להבטיח לנו דיבידנדים כלכליים אם לא נבקר אותו?
יותר מכל, ההתקפה נגד המשתמטים, גם עבור מי שתופס אותה כצודקת, לא מאיימת על הסדר הקיים. עקב כך, היא לא כרוכה בלקיחת אחריות. כל התקפה על הסדר הקיים, ויהיו סיכוייה להצליח הקלושים ביותר, טומנת בחובה את האפשרות של שינוי. כל אפשרות לשינוי טומנת בחובה את הצורך לקחת אחריות על אותו שינוי, על פניה של החברה אחריו. עלינו לחדול מהצביעות, לשפוט את כל האנשים שיפוט שווה ולקחת את האחריות על תוצאותיו של אותו שיפוט.


