החתולים שהפכו לפנתרים
“בדיוני הצוות נתגלעו מספר רב של תלמידים החשודים בדרגות שונות של פיגור שכלי”. אולי היה זה משהו במים של שכונת מוסררה, אולי באוויר, אבל על פי מסמכים פנימיים של בית הספר “בית יעקב” משנות ה-60, שחינך כמחצית מילדי שכונת מוסררה, יש מספר מפתיע של “חשודים” בפיגור. חלק מהחשודים האלה משתתפים בתערוכה שנפתחה זה מכבר בגלריה החברתית במוסררה, “ילדות בשטח ההפקר” – החוזרת אל ימי ילדותו של דור הפנתרים השחורים ומנסה לתאר את התקופה והתנאים בהם חיו, ולהבין טוב יותר את המקורות והרקע לפרוץ מחאתם.

בתערוכה, המהווה חלק מ“אוסף מוסררה” – מאגר מקוון גדול של צילומים, סרטונים, סיפורים וכהנה של משפחות השכונה – מוצגים מסמכים ארכיוניים החושפים בשפה ישירה את יחס הממסד אל תושבי השכונה בשנות החמישים והשישים, לצד עבודות אמנות של בני השכונה ושל בוגרי בית הספר לצילום מוסררה, בצילום, סאונד ווידאו. באחד הסרטים מספר משה אמויאל על ילדותו במגרש המשחקים של השכונה: שטח ההפקר מול הגבול הירדני. הילדים היו בורחים מהקור והמכות בבית הספר החרדי שנפתח עבורם (עד היום אינני מבין את הבחירה להפנות את ילדי צפון אפריקה המסורתיים ללימוד ב”חדר” של חרדים ממאה שערים).
חלק מהילדים היו מתבודדים בסבך הגבוה שגדל ליד ביצת הביוב, וחלקם, כמו אמויאל, מצאו בבתים הפלסטינים הנטושים מקור לפרנסה מזדמנת, רעפים ומתכות אותם מכרו בעיר, והרוויחו כמה פרוטות נדירות. עבור אמויאל ורבים מבני דורו העניין הסתיים במעצר ובשליחה למוסד לעבריינים צעירים. כך נוקה הרחוב מכל העבריינים/החשודים בפיגור.
כעבור עשור, כשגדלו חתולי הזבל האלה – כפי שמכנה זאת אמויאל – הם הפכו לפנתרים. הזעם והאלימות של המחאה כמעט מתבקשים לאור סיפורי הילדות האלו.
אנימציה של ליאב צברי עפ”י סיפורו של משה אמויאל:

אוסף מוסררה מציג עוד סיפורים רבים ומגוונים של בני ובנות השכונה, שחלקם הפכו לפרופסורים, פוליטיקאים, פעילים חברתיים ואמנים. אחד מהם, אלי אבן (אבו), הצליח להתקבל לבצלאל בעזרת צדוק לבן, עובד סוציאלי שהקדיש את חייו ונשמתו לטיפול בנערי השכונה. לבן סייע לאבן בבחינות, וזה צלח את הלימודים בבצלאל. אבן מציג בתערוכה צילומים נדירים של ילדים במוסררה, אותם צילם במהלך לימודיו בשנות השבעים. כמו כן מוצג בתערוכה סרטון עלילתי קצר שצילם מיכאל נידאם כשהיה בן 16 – סרטון 8 מ”מ שמעולם לא הוקרן וחושף כישרון קולנועי שלא זכה לפיתוח.
בסרטון אחר בתערוכה, מתעמת קוקו דרעי עם המסמכים הרשמיים המגדירים את ילדותו בשכונה ובבית הספר:
בתערוכה מציגה אמנית הסאונד יפית ראובני, בוגרת ביה”ס מוסררה, שיצרה עבודה המורכבת מקולות של נשים בשכונה. ראובני: “כשפגשתי בהן, נשות מוסררה, בנות הדור הוותיק, הן לא רצו לספר לי את סיפורי עלייתן, ואף לא סיפורי מהפכה ומחאה. הן – שנישאו בשידוך בגיל צעיר כל כך, לגבר שלא הכירו, אותו לעתים למדו לאהוב, ביקשו לשיר שירי אהבה”. כמו כן אפשר למצוא באתר ראיון מטלטל במיוחד עם איילה סבג (לבית מרציאנו), המספרת בין השאר על דמותה המיוחדת של אמה, סמל לעוצמה ופתיחות יוצאי דופן.
תקציר ראיון עם אילה סבג -מרציאנו by osef musrara
אוסף מוסררה הוא יוזמה של בית הספר מוסררה והעומד בראשו, אבי סבג, הנועד ליצור מאגר נגיש ופתוח של סיפורי חיים, צילומים, סרטים ומסמכים המספרים את סיפור השכונה מזוויות מגוונות. התערוכה “ילדות בשטח ההפקר” היא עיבוד ופרשנות של החומרים המופיעים באתר, תוך התמקדות בנושא הילדות. הפתיחה התקיימה בגלריה החברתית של מוסררה בתחילת דצמבר, ומאז נהרו אליה מאות מבני השכונה, למפגש מרגש שכאב בצדו. רבים ממשיכים לפקוד את התערוכה משכונות בירושלים, מעיירות פיתוח ומכל רחבי הארץ, והתגובות רבות ומרגשות.
לאתר “אוסף מוסררה”; “ילדות בשטח הפקר” – הגלריה החברתית, רח’ שבטי ישראל 22, מוסררה ירושלים. ימים א’-ה’ 10:00-17:00. עד סוף פברואר. הכותב הוא מנהל אוסף מוסררה


