עזבו אותנו מזכויות אדם
למה רוב הישראלים, ובפרט מזרחים, סולדים כל כך מארגוני זכויות אדם? התשובה שמציע הסוציולוג ניסים מזרחי במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת “מעשי משפט” נעוצה בפער שבין הערכים האוניברסליים שמייצגים הארגונים לזהות הפרטיקולרית של הציבור המזרחי. הוא מציע לחפש דרכים לגישור ותיווך בין שני “עולמות המשמעות” המנוגדים האלה שכל אחד מהם רואה בשני איום. כמי שעובד בארגון זכויות אדם, אני שותף לחלקים מהביקורת של מזרחי, ומקווה שהיא תלבה מחשבה וויכוח בתוך הקהילה המקצועית שלנו (מזרחי הוא חבר בהנהלה של האגודה לזכויות האזרח). בשאיפה לתרום לכך, אנסה להביע בפוסט הזה כמה מהספקות שלי ביחס לניתוח שהוא מציע לבעיה, ואת החשש שלי שהוא ממעיט מעומק השינוי שדרוש אצלנו, הארגונים, כדי להתמודד אתה בהצלחה.

מזרחי מבסס את עמדתו בין השאר על מחקר איכותני שמצא כי עובדים בארגוני זכויות אדם מוותרים מראש על פנייה לקהלים שנמצאים מחוץ ל”גן הליברלי” שאליו הם משתייכים. הגן מכיל בעיקר חברי “אליטה אשכנזית משכילה” שבין אפיזודות קצרות של כאילו-חתרנות “שבים לעסוק בניהול המדינה”. בעיניהם, מחוץ לחומות הגן שוכן ג’ונגל חשוך ופרימיטיבי, שבו חיים בעיקר מזרחיים, עולים מבריה”מ לשעבר ודתיים לסוגיהם. את כל אלה אנשי הגן מרגישים מחויבות לחנך מחדש, אבל הם נואשו מלעשות זאת באמצעות פנייה להגיון. אחרי הכול, מדובר באנשים שלהט דתי, נאמנות למסורות אנטי-ליברליות או סתם רגשנות ויצריות יתר משבשים את יכולתם להבחין במה שטוב בשבילם, ועל כן נוטים אנשי הגן להעדיף אפיקי פעולה ‘עוקפי-ציבור’ כגון עידוד לחץ בינלאומי או פנייה לבג”צ.
מתוך כל שוכני הג’ונגל, מזרחי עוסק במאמר רק בציבור המזרחי. הוא טוען שהיוהרה וההתנשאות של אנשי הגן מונעת מהם להבין עד כמה הערכים האוניברסליים שהם מייצגים, והתוקף המוחלט והוודאי שהם מעניקים להם, מהווים “איום ליברלי” חמור על הזהות המזרחית, שבה מרכיבים פרטיקולריים – כמו דת, מסורת, והיררכיה – ממלאים תפקיד מרכזי. הדרישה ליחס זהה מצד המדינה לכל אדם באשר הוא אדם מאיימת לטשטש את גבולות הקולקטיב היהודי-ישראלי שאליו כל כך התאמצו מזרחיים להשתייך ושאת המשכיותו הם תופשים כתנאי הכרחי להישרדות הפיזית והתרבותית שלהם כפרטים וכקבוצה.
טשטוש גבולות הוא גם מקור החולשה העיקרי של המאמר של מזרחי. הגבול הראשון שמטושטש הוא זה שמגדיר מיהם ארגוני זכויות האדם. במאמרו של מזרחי לא מתקיימת אבחנה בינם לבין ארגונים והתארגנויות אחרים המזוהים עם השמאל. מהדוגמאות שהוא מספק – הפגנה נגד מלחמת לבנון השנייה, הפגנה נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ומחאת האוהלים – קשה להבין אם בעיניו ארגוני ז”א הם בכלל קטגוריה מובחנת ובמידה שכן, מה מגדיר אותה. גם השימוש במילה “פעילים” ביחס לעובדים בארגוני זכויות אדם מסייע מאוד לטשטוש. האם מהרגע שאני עובד בארגון כזה אני הופך מיד ל”פעיל” או ל”אקטיביסט”?
חוסר הבהירות לגבי גבולות הקטגוריה שאליה מופנית הביקורת של מזרחי משקפת כשל של ארגוני זכויות האדם, שלא הצליחו או לא ניסו להגדיר את עצמם כזן נפרד ממה שקרוי “ארגוני השמאל”. אבל הם לא לבד במצב הזה. מבט היסטורי על המגמה העולמית שאליה משתייכים הארגונים הישראלים, והמוכרת כבר בשם “תנועת זכויות האדם”, מגלה תהליך שבו במהלך העשורים האחרונים הוגדר המונח “זכויות אדם” מחדש, התעבה והתבסס כפלטפורמה פוליטית ששואפת לתקן כמעט את כל מה שמקולקל בחברה ובעולם.

ייתכן שתרגום מדויק יותר לעברית של המונח human rights היה צריך להיות “זכויות אנוש”, ולו רק כדי להבדיל אותו מהמונח rights of man, שהוא בעל מסורת ותיקה ומבוססת יותר בפילוסופיה המערבית המודרנית. לפי ההיסטוריון סמואל מוין, יש הבדל מהותי בין המשמעויות שקיבלו שני המושגים. הופעתו של human rights בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ואף יותר מכך, פריצתו אל לב הז’רגון והדמיון הפוליטי שלושה עשורים מאוחר יותר, היו אירועים בלתי צפויים ודי אקראיים. לתנועה הגלובלית שהתגבשה סביבו היתה אחיזה רופפת, אם בכלל, במסורת הפילוסופית של rights of man, ואפילו בטראומת השואה. הסיבה העיקרית לכך היא שזכויות אדם הפכו לרעיון כל כך מרכזי מאז אמצע שנות ה-70 היא שרעיונות אוטופיים אחרים שהעמידו אותן בצל בשנות ה-50 וה-60 – כמו אנטיקולוניאליזם וסוציאליזם הומאני – נכשלו ופינו דור שלם של שמאל אירופאי ואמריקאי מאוכזב לחפש לו אוטופיה חדשה.
את התזה מעוררת-המחלוקת הזאת הציג מוין בספרו The Last Utopia: Human Rights in History שיצא לפני כשנה וחצי. הספר משכנע יותר בנקודות מסוימות ופחות באחרות, אבל הוא ממחיש היטב שהתשובות לשאלות “מהן זכויות אדם” ו”מהם ארגוני זכויות אדם” אינן מובנות מאליהן ומשתנות עם הזמן.
בין ליברלי לרדיקלי
הגבול המטושטש בין ארגוני זכויות אדם לארגוני שמאל הוא השתקפות של הגבול המטושטש בין הגרעין הרעיוני הבסיסי של זכויות אדם, שאפשר לקרוא לו ליברלי, לבין התנועה החברתית הגלובלית שנבנתה סביבו בעשורים האחרונים, שלחלקים נכבדים ממנה אפשר לקרוא, כפי שהם קוראים לעצמם, רדיקליים. הגבול הזה, בין ליברלי לרדיקלי, הוא הגבול השני שנותר מטושטש במאמר של מזרחי. למעשה, הוא כלל לא מתייחס לממד הרדיקלי של צבר הארגונים והפעילויות שהוא מתאר, אלא מצמיד לכולם את התווית הליברלית. מעבר לבלבול שזה יוצר, מזרחי בוודאי יודע שבכך הוא לא רק “מסתבך” עם רדיקלים שלא אוהבים להיקרא ליברלים, אלא גם עם ליברלים שלא רואים את עצמם כרדיקליים כלל.
בבסיסו, שאב הרעיון של זכויות אדם את כוחו מתפישה מינימליסטית שמאחוריה שיקול פרגמטי: לייצר קונצנזוס רחב ככל שניתן – חוצה אידאולוגיות, דתות ותרבויות – מסביב לקווים האדומים שאסור שייחצו על ידי אף אחד בשום מקום. עם השנים, ובעיקר מאז שהחל להוכיח את יעילותו, קיבל הרעיון פרשנות מקסימליסטית שאין כמעט תחום שאינה מכסה – פיתוח כלכלי, דמוקרטיזציה, חינוך, “צדק מעברי”, “התערבויות הומניטריות”, ממשל תקין, שקיפות, הפרטה, מערכת הבריאות, מדיניות הגירה, הגנת הסביבה, ובערך כל מרכיב בחייו האישיים של הפרט.
הנה דוגמא אקראית מהימים האחרונים, אחת מני רבות: ארגון Human Rights Watch קורא לקרן המטבע העולמית לעצור העברה מתוכננת של 132 מיליון דולר לממשלת אנגולה עד שזו תספק הסברים על היעלמותם של 32 מיליארד דולר מהתקציב שלה. עם כל החשיבות שיש לעניין – קשה לראות אותו נכנס לקטגוריה של זכויות אדם, אלא בהגדרה מאוד רחבה שלה.
כפי שמוין מתאר, בקרב ארגוני זכויות אדם אפשר היום למצוא מחויבות לשתי משימות שונות. האחת, להגן על הזכויות הפוליטיות והחברתיות היסודיות, שבהן כולם מסכימים שאסור לפגוע, והשנייה היא לקדם, ברמה המקומית והגלובלית, סדר יום שיבטיח חופש, פיתוח ושגשוג לכל בני האדם. במילה אחת: אוטופיה. העובדה שהאנושות עדיין מאוד חלוקה על הדרך היעילה להגשמת האידאל הזה מאלצת ארגונים שמתגייסים גם למשימה השנייה לאמץ אידאולוגיות פוליטיות וכלכליות פרטיקולריות. הם מנסים בו זמנית למלא את תפקיד רשת הביטחון המוסרית ואת תפקיד האוונגרד שמתווה את הדרך.
הגבול המטושטש במאמר של מזרחי בין הגרעין הליברלי של רעיון זכויות האדם להרחבות הרדיקליות שלו חופף אם כן לגבולות המטושטשים בין פרשנות מינימליסטית-אוניברסליסטית לזכויות אדם לזו המקסימליסטית-פרטיקולרית. כדאי לציין שההרחבות האלה, בעיקר בארצות הברית, באו לא רק מהקצה השמאלני-חילוני של הקשת הפוליטית אלא גם מהקצה הימני-שמרני-דתי שלה – שני הקצוות נוהגים משום מה לכנות אחד את השני במילת הגנאי “ליברלים”.
הפער הפנימי שנוצר אצל ארגוני זכויות אדם מסוימים, בין הרטוריקה האוניברסליסטית שלהם לבין הפרטיקולריות האידאולוגית הברורה שלהם, הוא, לדעתי, זה שנתפס כאיום על ידי מרבית הציבור בישראל. הוא מקרין על כל הארגונים דימוי של צביעות וחוסר הגינות – של אג’נדה פוליטית בכסות א-פוליטית. הביקורת הזאת כלפי ארגוני זכויות האדם בישראל היא רחבה וחוצת-מגזרים. רבים מהשותפים לה הם ליברלים שרואים את עצמם כתומכים אדוקים של רעיון זכויות האדם. לכן, אני נוטה לחשוב שההתנגדות שתיאר מזרחי מצד מזרחים דומה במהותה להתנגדות שאנחנו מוצאים למסרים של ארגוני זכויות אדם גם במגזרים אחרים, ולאו דווקא כאלה שהוא משייך ל”ג’ונגל”. היא נובעת פחות מכך שהאוניברסליות של המסרים נתפשת כאיום, ויותר מכך שהיא נתפשת כמזויפת וסלקטיבית.
מזרחי, אם כן, עושה לדעתי עוול מסוים למחאה המזרחית נגד ארגוני זכויות האדם, בכך שהוא תולה אותה באופן בלעדי בפרטיקולריות הבלתי נמנעת והאנטי-ליברליות המובנית של “עולם המשמעות” שלהם. הסיפור שלו על התנגשות בין הליברל האוניברסלי למזרחי הפרטיקולרי מייצר קושי להבחין שבכיסא הליברל לא בהכרח יושב ליברל, ושלעיתים קרובות הוא נתפש על ידי המזרחי, ולא רק על ידו, דווקא כסוכן של סדר יום פרטיקולרי. לכל זה אפשר להוסיף עוד תהיה: האם תפישת העולם שמייצגת דמות המזרחי בסיפור היא לא גרסה של אוניברסליזם, שאפשר אפילו לקרוא לו ליברלי?
זכויות אדם ומדינת הלאום
כאן אני רוצה להיעזר שוב בהיסטוריה כפי שמספר אותה סמואל מוין. הוא מתאר כיצד בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, שנות השיא של מאבקי העצמאות והדה-קולוניזציה ברחבי העולם, זכויות אדם נתפשו כמשניות לזכות להגדרה עצמית. בדומה לתנועות הלאומיות של המאה ה-19, גם התנועות האלה התייחסו לזכויות הפרט כניתנות למימוש רק אחרי השגת שחרור לאומי וריבונות. למעשה, טוען מוין, הרעיון של זכויות אדם היה מלכתחילה משלים לרעיון מדינת הלאום, ובוודאי שלא מנוגד לו. הוא השתלב היטב עם החזון המכונן של האו”ם, וחבר הלאומים לפניו – של סדר עולמי המבוסס על מדינות לאום. לפי מוין, השלמת תהליך הדה-קולוניזציה והתוצאות המאכזבות שהוא סיפק מבחינת חופש ופיתוח הביאו לדעיכת הלהט מאחורי הרעיון של הזכות להגדרה עצמית וליציאתן של זכויות אדם לקריירת סולו עצמאית ומצליחה. נוצר אם כן מצב של תחרות בין שני רעיונות אוטופיים, סותרים רק לכאורה, שאם לשפוט ממבט חטוף לפוליטיקה האירופאית העכשווית, עדיין רחוקה מהכרעה.
האם ניתן לשייך את הביקורת ה”מזרחית” על ארגוני זכויות האדם לאוטופיה הוותיקה של זכות אוניברסלית להגדרה עצמית לאומית? לי נראה שבמקרים רבים כן. לפי האוטופיה ההיא, מדינה היא לא רק קבלן ביצוע של זכויות פרט אלא ישות בעלת תפקיד היסטורי מסוים, בדרך כלל עבור קבוצה מסוימת של אנשים. התאוריה, כידוע, גורסת שאם כל אדם משתייך לקבוצה לאומית, ולכל קבוצה לאומית תהיה מדינה שתדאג בראש ובראשונה לחבריה, ייבנה סדר עולמי שבו ייהנו כל בני האדם מחופש ושגשוג מבלי לוותר על זהותם התרבותית. לפי ההגיון הזה, מדינה היא בהגדרתה מנגנון מפלה שלא אמור להתייחס לכל בני האדם בצורה זהה.
כמובן שהסכנות הגלומות באוטופיה הזאת עבור מיעוטים ומהגרים כבר חשפו את שיניהן המכוערות, היא כבר פורקה לגורמים על ידי ביקורת פוסט-מודרנית, ואותגרה על ידי מודלים של רב-תרבותיות. אבל לצורך העניין כאן, אני חושב שאפשר להסכים שמדובר בתפישת עולם אוניברסלית בעלת שורשים עמוקים במסורת הליברלית. בנוסף, לא בטוח כלל שהיא עומדת בסתירה לזכויות אדם, כל עוד היא מחייבת גם את מדינת הלאום לשמור עליהן ביחסה לכל אדם שנמצא תחת תחום שלטונה.
מזרחי צודק באבחנתו, שלאזני רבים מהעובדים בארגוני זכויות אדם, הפטריוטיות הלאומית שמוטחת כלפיהם על ידי המתנגדים המזרחיים נשמעת כקול מיושן, נחות, העומד בסתירה לזכויות אדם. אבל כדאי לציין שגם כלפי לאומיות, העמדה שלהם סובלת מחוסר עקביות. לאומיות זוכה לתמיכת רבים מהם כשהיא משמשת כאידאולוגיית שחרור, כמו שעשתה בימי המאבקים האנטי-קולוניאליים. אבל כשהיא הופכת לאידאולוגיה שמנחה מדיניות של מדינה ריבונית, היא נתפשת כבלתי שוויונית ואף דכאנית.
כשמדובר בסכסוכים ממושכים בעלי ממד אתנו-לאומי דומיננטי, האמביוולנטיות הזאת – הפוסט-לאומיות הסלקטיבית – מציבה ארגוני זכויות אדם לא זהירים בעמדות בעייתיות כלפי מוקדי סכסוך שונים בעולם פעם אחר פעם. במודע או שלא, הם מאמצים טון אוהד או לא ביקורתי, כלפי מאבק למימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית, אבל בה בעת יפגינו עוינות או ביקורתיות מופרזת כלפי ניסיונות להגן על אותה זכות אחרי שמומשה כבר במדינה ריבונית. כך מוצאת את עצמה הדיסציפלינה של זכויות אדם מזוהה פוליטית, כמעט באופן אוטומטי וכמקשה אחת, עם השחקן הלא-מדינתי בסכסוך. זאת למרות שרקורד זכויות האדם שלו לא בהכרח טהור יותר מזה של המדינה ולמרות שלשאלות כמו מהי סיבת הסכסוך, מי אחראי להימשכותו ומה צריך להיות ההסדר שיסיים אותו, אין, ולא אמורות להיות, תשובות בתוך השדה הרעיוני של זכויות אדם. גם כאן, הביקורת הציבורית כלפי הארגונים לא תנבע מהאוניברסליות של הערכים שלהם אלא ממה שנתפש כיישום חד-צדדי, לא הוגן, ומאוד פרטיקולרי שלהם.
אני תומך בהמלצתו של מזרחי לארגוני זכויות האדם בישראל לאמץ “חשיבה ועשייה דיאלוגית”, אבל לדעתי דיאלוג כזה לא יצליח אם לא נחדד במקביל את הגבולות המטושטשים שהצגתי כאן, קודם כל בעיני עצמנו. מן הסתם, אין מקומות “נכונים” שבהם צריכים לעבור הגבולות האלה. טבעי שכל ארגון יבחר להגדיר אחרת מה, אם בכלל, מבדיל אותו מארגוני שמאל, ועד כמה הוא רוצה, אם בכלל, להרחיב את הגרעין המינימליסטי של זכויות אדם. מה שלדעתי חשוב לכולנו להבין הוא שהבחירות האלה הן הגורם המשפיע העיקרי על מעמדנו הציבורי, ולא “הפרימיטיביות” של הציבור. חשוב גם לקחת בחשבון שבחירותיו של ארגון זכויות אדם אחד מקרינות על כל האחרים.
ההצעה של מזרחי לארגונים בסוף המאמר, לקדם “הסכמות צרות” שעליהן יכולות לחתום קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, היא בהחלט קריאת כיוון מועילה. אך יש להכיר בכך שקידום הסכמות כאלה מחייב וויתורים לא קלים. לדעתי, ככל שנישאר נאמנים לייעוד המקורי של זכויות אדם לספק בסיס לקונצנזוס מוצק, כך נמצא את עצמנו חזקים ומשפיעים יותר. ככל שנמנע מליצור זיקות עמוקות בין זכויות אדם לסדרי יום פרטיקולריים, כך נשמר את התוקף האוניברסלי שלהן. ככל שנעמוד על כך שאין סתירה בין רעיון זכויות האדם לרעיון מדינת הלאום, נחסוך ממנו עוינות מיותרת. בקיצור, ככל שנעמוד בפני הפיתוי של האוטופיה, כך נוכל להגן טוב יותר מפני הקטסטרופה.
אין בזמננו רעיון שכמו זכויות אדם טומן בחובו פוטנציאל להסכמות רחבות שיכולות למנוע כל כך הרבה סבל מיותר מכל כך הרבה אנשים. אנחנו יכולים להיות רדיקליים או שמרנים, חילוניים או דתיים, יהודים או ערבים, קפיטליסטים או סוציאליסטים, כאלה ששואבים השראה מלאומיות או שסולדים ממנה. אבל כשאנחנו עובדים בארגון זכויות אדם, האתגר המקצועי שלנו, שאינו פשוט, הוא לממש את הפוטנציאל הזה.
לבלוג של יוני אשפר


