מה, את מקריית שמונה?
כשהייתי בת 6, בעקבות ספר ילדים שקראתי, הייתי בטוחה שאני ילדה מאומצת. כילדה חטטנית במיוחד, הלכתי לחפש תימוכין להשערות. ניצלתי הזדמנות כשההורים לא היו בבית כדי לחטט במגירות חדר השינה שלהם, שם היו מאוכסנות כל תמונות הילדות. חיפוש קפדני העלה את את הממצא הבא: לאח שלי חגגו ברית מילה, והיתה הזמנה מעוטרת ויפה שמוכיחה את זה. לבריתה שלי לא מצאתי הזמנה. והרי ברור שלא, חשבתי, הרי אני ילדה מאומצת.
כשאמא שלי הגיעה הביתה, מיד שאלתי אותה היכן ההזמנה לבריתה שלי ולמה רק לאחי אושרי יש הזמנה. היא הסבירה לי שבזמן שנולדתי, קריית שמונה ספגה 80 קטיושות בדקה. זו היתה שנת 1981, העיר היתה עיר רפאים. “איך אפשר היה לעשות לך מסיבה? אפילו לא היה מאיפה לקנות לך בגדים. הדודים שלחו לך הכל מאשדוד, כולם היו במקלטים”. לא זוכרת אם השתכנעתי.

החיים בצל מתקפות הטילים ליוו אותי מהרגע שנולדתי, אך משום מה חוויות אלו לא הפכו עבורי לטראומה מכוננת זהות, לפחות עד כמה שאני יודעת. כמובן שיש לי הרבה זכרונות קשים וכואבים. זכור לי במיוחד פינוי כל תושבי העיר במבצע “ענבי זעם”, איך החיים התהפכו על כולנו ברגע, הפגיעות הישירות של קטיושות שנפלו בקרבת הבית, רסיסים ששברו חלונות, מקלטים, צעקות. כל אלו, מן הסתם, זכורים לי כחוויה מפחידה, מבעיתה. משתקת. אך גם זכור לי שהיה ממנה מקלט. אם תספיקי להגיע למקלט בזמן, תוכלי להינצל.
לעומת זאת, היו חוויות שלא היה מהן מקלט. זכורה לי במיוחד מסיבת יום העצמאות, “מסיבה עברית” קראו לה, שהתקיימה בקיבוץ דן הסמוך. המסיבה פורסמה בכל האזור, והחלטנו לחגוג שם את ערב העצמאות. נסענו לשם יחד, כל החברה, רק כדי שיגידו לנו, שוב, שזאת מסיבה סגורה וישלחו אותנו בחזרה לחגוג על הברזלים; גם הטבע הלך וננעל בפנינו, בניגוד לחוק, הנחלים שנהגנו לבלות ולשחות בהם מדי שישי-שבת הלכו והתגדרו.
הקיבוצניקים התקינו עוד שערים, עוד מנעולים, עוד מחסומים של אבנים. לפעמים כדי להחזיר להם, היינו ממלאים את פתחי המנעולים בדבק שלוש שניות. “נראה להם מה זה”, היינו אומרים, “מה הם חושבים שמגיע להם הכל?” אך הם המשיכו לבנות גדרות ולסגור את דרכי הגישה לנחלים, הגבירו את נוכחות הפקחים, וכך תושבי קריית שמונה כמו תושבי היישובים הערביים הודרו באופן שיטתי מהטבע הפתוח – אולי היתרון היחיד שיש למגורים בחור הזה שנקרא בפי התל אביבים “המקום שצריך בשבילו דרכון”. אמנם זה היה רק דבק שלוש שניות, אבל מעשה הקונדס הזה הסב לנו אושר רב.
***
כשאני מספרת שאני מקריית שמונה, אני תמיד מקבלת את אחת מהתגובות הבאות: “מה, את מקריית שמונה? מהקטיושות?”, “הייתי עובר שם הרבה בדרך ללבנון”, לפעמים גם מוסיפים בהתנשאות: “אנשים טובים”. אך האהובה עלי מכולן: “וואלה? את לא נראית מקריית שמונה”.
תמיד כשקריית שמונה היתה מופגזת התקשורת חגגה, ושכפלה עבור עם ישראל את הנרטיב הקלאסי של עיירת הפיתוח במצוקה. מלאכת בניית הדימויים השליליים נעשתה בקפידה: הלעגת תושבי המקום, הנצחת סטריאוטיפים ויצירת חמלה לאומית כלפי המסכנים חסרי הישע שמותקפים עלי ידי כוחות הרשע. ביטחונה של קריית שמונה ותושביה היה אחד מהתירוצים המרכזיים להצדקת נוכחותו של צה”ל בלבנון – הרי אם נצא משם נפקיר את חיי התושבים. מצד אחד, התקשורת היתה לגמרי מגויסת לרעיון הזה ומצד שני, ובמקביל, נחרדה מהלאומנות המזרחית הליכודניקית הפושה בפריפריות. המכשול לשלום, אמרו. מצביעים כמו עדר לליכוד, שונאים ערבים.
אני לא זוכרת שנעשה בתקשורת דיון ביקורתי על שליחתם ויישובם של המזרחים דווקא בגבולות המדינה ובאזורי קונפליקט. המזרחים, אנחנו, לא היינו רק חוטבי העצים ושואבי המים, אלא גם בשר התותחים של הציונות ומנהיגיה. אנחנו היינו מגש הכסף שעליו ניתן לתל אביבים השקט מירי טילים. אנחנו אלו ששילמנו את המחיר של מדיניות תוקפנית, כובשת, לאומנית וגזענית.
קריית שמונה, עיירת פיתוח, סבלה כמו כל עיירת פיתוח מהזנחה של המדינה, תשתיות חינוך רעועות, היעדר מקומות תעסוקה ומצוקות דיור שנבעו, בין היתר, משליטתם של הקיבוצים על 90% מהקרקעות בגליל העליון. המצב הביטחוני הביא להגירה שלילית המונית, וצניחת מחירי הנדל”ן הפכו את העיר למקום שאף אחד לא רוצה לגור בו. אמנם, הגדרתה כ”יישוב קו עימות” הקנתה לה “הטבות” כלכליות מהמדינה. אך כשנגמרו ההפגזות גם הופסקו ה”הטבות”. כל עוד קריית שמונה היתה במצב של מלחמה, תמיכה וסיוע כלכלי היו ערך לאומי ציוני; כשהמדינה הפסיקה לתת הטבות, המשקיעים ברחו.

עוברי אורח ארעיים, גרעינים, ש”שינים, פעילים חברתיים וכל מיני קבוצות שרצו להביא לנו את האור, עשו את ההון פוליטי שלהם, קישטו את הרזומה והמשיכו הלאה. כמו החברתיים, כך גם התיירים חלפו על פני קרית שמונה בדרכם להתארח בצימרים שבנו הקיבוצים והמושבים מסביב. להם, כמובן, היו האדמות וההיתרים שאפשרו להם לבנות יחידות אירוח ומרכזי קניות, ולמשוך אליהם את התיירים שמגיעים ממרכז הארץ. היום, בנוסף לזה, בזכות ההרחבות הקהילתיות, הם מושכים אליהם הרבה זוגות צעירים, בעוד עיירות הפיתוח נחנקות מצפיפות אוכלוסין ומהיעדר קרקע פנויה לבניית שכונות חדשות.
במשך שנים רבות, גאוותם של תושבי העיר היתה עמידתם האיתנה תחת הפגזות החיזבאללה. “אנחנו לא עזבנו”, היו אומרים בגאווה. “אנחנו נשארנו למרות כל הקשיים”, “לא שברנו אותנו, לא ישברו אותנו”. כמעט כמו מדקלמים את הנרטיב הלאומי. תושבי העיר אימצו במהלך השנים את מערכת ההצדקה הציונית כדי שתסביר להם מדוע הם אוכלים חרא מהמדינה; המגורים בקריית שמונה הם מעשה חלוצי, חשוב, ציוני. כאילו מסבירים לעצמם, מדוע – למרות הכל – יש להם סיבה לגאווה.
***
מה לי ולכדורגל? מעולם לא צפיתי בכדורגל מרצוני החופשי. למעשה, במשך כל חיי הייתי פעם אחת במשחק כדורגל: באיצטדיון בקריית שמונה, כשהייתי בת 16, והסיבה היחידה לכך היתה שהייתי דלוקה על איזה נער.
קבוצת הכדורגל של קרית שמונה, קבוצה שמעולם לא היתה אחת מהקבוצות החזקות בליגה, עשתה בשבוע בעבר היסטוריה ולקחה את אליפות המדינה. קרית שמונה אלופה. מה יותר מרגש מזה יכול להיות? המשחק שהפך את האליפות לעובדה מוגמרת היה המשחק מול הפועל תל אביב, קבוצה חזקה ודומיננטית שנחשבת לאיכותית, יוקרתית, כזאת שהאינטלקטואלים אוהבים לאהוב – מה שהפך את הניצחון לכל כך הרבה יותר מתוק.
אבל מה, התקשורת התקשתה לפרגן. למחרת הניצחון, מפלים של מאמרי דעה שטפו את העיתונות ורובם ככולם קיטרו בצרות עין על קבוצה חסרת כריזמה, אפורה, כזו שלא הצליחה לסחוף אחריה אוהדים, “לא בסטייל, ללא קלאסה משובבת נפש, חסרת ברק”, כתב משה הרוש ב”הארץ”. היו אף כאלה שכתבו כי קריית שמונה זכתה בגלל שהקבוצות האחרות היו קבוצות חלשות במיוחד ולא חלילה, על הדרך החיוב, בגלל שהיא היתה ממש טובה.
למה? האם קבוצת כדורגל של עיירת פיתוח מזרחית אינה יכולה להיות כריזמטית וצבעונית אלא אם כן היא גזענית ואוהדיה צועקים מוות לערבים? מה קרה, לא ראיתם דם? ואולי היא בכלל צריכה לשחק בזמן שמטחי קטיושות נופלות עליה?
קריית שמונה ופריפריות חברתיות אחרות, הם מקומות שרוב המרחבים שיכולים היו לספק עבורם מקור לגאווה מקומית נסגרו בפניהם. עולם הכדורגל הוא אחד מהשדות היחידים, לפחות למראית עין, שעדיין מציע את האפשרות הזאת. אבל כמו תמיד, מי שקובע את מגבלות השדה כמו את האפשרויות בשדה הוא מי שמחזיק במשאבים. אירועי ספורט מרכזיים, במיוחד כאלה שהסינרדלה התורנית מנצחת את הקבוצה החזקה כנגד כל הסיכויים, מתפקדים כטקסי לכידות ושסתומי ביטחון ממוסדים. התחרות מציגה לעיני הציבור רגע מדומיין של לכידות חברתית חוצת אתניות, לאום ומעמד. לרגע אחד, הכל יכול לקרות, גם סכנין, בני יהודה וקריית שמונה יכולות לקחת את אליפות המדינה. ולפעמים הן אכן לוקחות אותה.
העוצמה של הרגע הזה כל כך גדולה דווקא בגלל ההיפוך המוחלט שלו מהמציאות החברתית. לזמן מוגבל הטקס מפיח רוח מרגיעה ומפייסת שנותנת לציבור אתנתחת “הכל אפשרי”, אתר של תקווה וגם אתר של ונטליציה לכעסים ותסכולים חברתיים. דווקא בגלל שהוא “סיפור סינדרלה”, הוא מאשרר את הסדר החברתי הקיים ופועל בשירותם של בעלי הכוח וההון.

למחרת הניצחון ההיסטורי בירך ראש הממשלה בנימין נתניהו את הקבוצה:
אתם שחקני נשמה וכבשתם לא רק את האליפות, אלא גם את הלבבות של כולם. ריגשתם אותי. הוכחתם שמי שמאמין גם יכול.
למעשה, הוא אמר את הכל. תחרויות הכדורגל משרתות היטב את האינטרסים הניאו-ליברליים תוך שהן מתחזקות את הנרטיב הקפיטליסטי של “כל אחד יכול”. ההנחה שעומדת בבסיסה של התחרות היא שכולם מתחילים בנקודה שווה, כאילו לא היה דבר לפני. התחרות מתחילה עכשיו, בנקודת האפס, בדיוק כמו במשחק מונופול. לכל הקבוצות הזדמנות שווה לזכות, כי התחרות מבוססת על כישורים, עבודה קשה, רצון ומחויבות טוטאלית. בדיוק כמו התנאים להצלחה בתחרות השוק החופשי. ישנה התאחדות ותקנונים מסודרים, דגש חזק על משמעת וציות לכללים, מערכת של שיפוט וענישה וכולם מקבלים על עצמם את חוקי המשחק. כולם משתתפים אבל רק אחד זוכה.
העובדה שבמשחקי כדורגל יש ייצוג נרחב לשחקנים משולי החברה, מזרחים, אתיופים וערבים, מעניקה לעולם הכדורגל תדמית של עולם נקי מהפליה המבוסס נטו על יכולות ועבודה קשה. יעני עולם מריטוקרטי. עבור השחקנים הצלחה היא נתיב למוביליות חברתית, עוד הוכחה לכך שגם הילד העני ששיחק כדורגל עם אבנים בשכונה יכול להפוך לכוכב לאומי, רק אם הוא ממש ירצה, אם הוא ממש יתאמץ. בדיוק כמו שבילי אליוט יכול. כך מתבססת לה התפישה השגויה כי כדורגל הוא מקום בו לשכבות המוחלשות יש אפשרות להצליח, ללא החסמים החברתיים המבניים שקיימים עבורם מחוץ לעולם הספורט.
ישנם עוד כמה ממדים של היפוך שתורמים לאשליה הזאת. המשחק עצמו הוא מרחב בו מרוכזים כולם – עשירים ועניים, פרירפריה ומרכז, אשכנזים ומזרחים – באחדות מדומה סביב האהבה המשותפת לספורט. בתוך האחדות יש מקום לשוני, והוא חלק מהמתח שמחזיק את התחרות. כל קבוצה כפופה לחוקים כתובים מראש שחלים לכאורה על כולם באופן שווה, ויחד עם זאת היא בעלת מאפיינים נבדלים, מחוברת לקהילה ולאזור גיאוגרפי, יש לה סמלים ייחודיים, שירים ועוד. זה הנרטיב של שונים אך שווים. השוני מצליח להתקיים בתוך החגיגה של אחדות סולידרית. לכל הפרטים בחברה יש מקום. המסר, אם כך, הוא שישנם הבדלים בין אנשים וקבוצות אבל הסיכוי להצליח הוא שווה לכולם.
אבל בפועל, מקומות הישיבה של חסרי האמצעים ביציעים הוא דווקא שיקוף מהימן של המציאות עצמה. בני המעמד הנמוך תופסים את המקומות בשולי המגרש, ליד השערים, ואלו שפחות התמזל מזלם צופים מחוץ למגרש. בעלי הממון תופסים את המקומות השווים. בדיוק כמו בחיים, שווים ושווים פחות.
גם תחומים מסוימים של ספורט לפעמים שווים פחות, ולא במקרה קריית שמונה לקחה אליפות דווקא בכדורגל. כדורגל נתפס בתודעה הציבורית כספורט עממי, הוא לא נחשב לבן ואיכותי כמו טניס או כדורסל. הוא ספורט שרווי בדימויים שליליים, והשחקנים בדרך כלל מוצגים כטיפשים, שטחיים חובבי דוגמניות ומסיבות פרועות. אנשים ארציים שנכנעים לתאוות החיים הבזויות, נטועים בעולם הפיזי ומרוחקים מעולם הרוח. האוהדים לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. האוהדים של משחקי הכדורגל מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה. אך בניגוד לימים שבשגרה בהם האוהדים מהמעמד הגבוה, האשכנזי ברובו, צופים מבחוץ על שולי החברה, כאן הם צופים ומשתתפים פעילים, אוהדים שרופים. עוד סוג של היפוך, כשלמעשה משחקים הנערים לפניהם.
ברור לכולנו ששום דבר לא מתחיל מנקודת האפס. הצלחה של קבוצה תלויה בעיקרה ביכולת הכלכלית לגייס שחקנים ומאמנים מוכשרים. הקבוצות החזקות של הערים הגדולות הן עתירות תקציבים ומשאבים, ובעלות יתרון עצום על הפריפריות דלות האמצעים; בכדורגל, בדיוק כמו בכלכלת השוק החופשי, אין באמת תחרות הוגנת.
הזכייה של קרית שמונה מעניקה לנו נחת מדומה ורגעית, היפוך מעמדי, אתני, גיאוגרפי, הפריפריה שמנצחת את המרכז התל אביבי השבע עם המועדון הגדול של אוהדים ותיקים ומחויבים, לחם ושעשועים שמייצר גם תירבות של ההמונים ואמצעי להחדרת והפנמת חוקי המשחק הקפיטליסטיים והכלכליים דרך הספירה של עולם הספורט. אם כך, המשחק הוא השעיה זמנית של המציאות החברתית. טקס היפוך שמאשרר את הסדר הקיים ולא באמת חותר תחתיו. בדיוק כמו תעלול דבק השלוש שניות שלנו, מהנה, משחרר אבל לא באמת משנה את המציאות.
אז נכון, האליפות היא לא תקווה גדולה לסדר חברתי חדש ושוויוני, אבל אני לא נותנת לעובדות האלה לגזול לי את חדוות הניצחון. הטקס הזה, מן הסתם, פועל גם עלי, ולכמה רגעים כל כך שמחתי כי לראשונה בירכו אותי ב”וואלה את מקרית שמונה? מזל טוב, לקחתם אליפות, סחתיין עליכם”, ולא עם איזה משפט שמוזכרות בו קטיושות.


