זוהי הפוליטיקה של הסיירת
סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי
שלטונה הכמעט בלבדי של פוליטיקת “הסיירת-שייטת-טייסת” וכשלונה בהיענות למשבר המתמשך של החברה הישראלית התבטאו פעמים רבות בעשורים האחרונים (ראו מלחמת לבנון הראשונה, השנייה ומבצעי עופרת יצוקה למיניהם). בימים האחרונים התבהרו שתי עובדות יסוד. התחוורה העובדה כי שליטת “הסיירת” היא כמעט ללא מיצרים (ראה/י הפעלולים האחרונים של הפנסיונרים מהסיירת); העובדה השנייה שהתבהרה היא כי הניתוק בין “הסיירת” לחברה הישראלית הולך וגדל.

בנוסף, מתבררת והולכת מציאות חברתית שלגביה יהיו חילוקי דעות “אתניים ועדתיים”: הסיירת-שייטת-טייסת היא מועדון מצומצם. הקליקה הזו אשר נתפסה כעצם מעצמה של “ישראל הראשונה” מותירה מאחור ולמטה את אלה שחשבו כי הם שייכים למועדון הייחודי הזה של “יפי הבלורית והתואר”. נקודה אחרונה זו קשה לעיכול, בייחוד למודחי הסיירת ושות’. אך מציאות זו טופחת על מצחם היגע ועל פניהם הכבדות של בני ובנות המעמד הבינוני הישראלי אשר “לא גומרים את החודש”. מאז כתיבת המאמר על “אסון הסיירת הגדול” עברו שלוש שנים שהיו עתירות באירועים פוליטיים, ברעש חברתי ובמעט פעולה של שינוי. אירועים אשר הוכיחו באורח ניצח כי שמרנות פוליטית ותרבותית היא המאפיין המרכזי של ההגמוניה האשכנזית בישראל.
הקוראים/ות ירימו גבה וישאלו מה לאשכנזיות, לשמרנות ולתעלוליהם האחרונים של נתניהו ומופז? ובכן, המאבק כנגד השינוי החברתי המתרגש ובא הוא המכנה המשותף לשילוש הקדוש: אשכנזיות, שמרנות ומגרש המשחקים של הפנסיונרים מסיירת מטכ”ל. רק כך אפשר להבין את “נפילת השמיים הפוליטיים” של השבוע האחרון.
השבוע סיפקו הפנסיורים של סיירת מטכ”ל חיזוק נוסף לקביעה כי “החבר’ה האיכותיים” אינם אלא מאחז עיניים וסכנה קיומית. לעם היושב בציון התחוור שוב עד כמה “החבר’ה הטובים” אינם מוכשרים להנהיג את החברה הישראלית. עד כמה “כושר הניווט הלילי” ו”המלחמה בטרור”, ו”הקומבינה” מהווים ציוד אומלל להנהגה של חברה אנושית ככלל והחברה הישראלית בפרט. עד כמה יכולתם להפוך את ישראל לארץ עושקת חיים הביאה אותנו אל סיפה של “סוף הדרך”. “הקומבינה” דוחפת אותנו אל פי התהום בצורה מפורשת ובאופן לא סמלי.
אלה שאינם רואים את הקשר שבין “הסלקציה” לסיירת (טייסת ושייטת) וההאלהה של “החבר’ה האיכותיים” בתרבות ובפוליטיקה של החברה הישראלית, לא יצליחו להבין את אשר אירע בחתימת ההסכם בין מנהיגי “הליכוד” ו”קדימה” (עם תמיכתו של “הקיבוצניק” האיכותי אהוד ברק).
שעות ספורות לפני חתימת ההסכם, אמר מופז כי נתניהו לא חי “בישראל האמיתית”. מופז, לעומת נתניהו, טוען כי הוא חי ישראל שאינה מדומיינת (הוא – כך טען במסע הבחירות שלו – “עוזר” לילדיו “לגמור את החודש”). על כן, ישראל שלו אינה מבוססת על התכחשות קבועה למציאות החברתית שהיא גם לדעתו, אומללה ומאמללת. הפער הקבוע שבין דבריו ומעשיו מצביע על חוסר יכולת להמשיג ולהבין, הלכה למעשה, את המציאות הישראלית עליה הלין.
למרות ארץ המוצא של הוריו ואף על פי מקום הולדתו, מופז הוא בשר מבשרה של “הסיירת”. הוא עצם מעצמה של קליקת “החבר’ה האיכותיים”. הגישה האיכותנית החלה לפרוח באוהלי הפלמ”ח ומקבלת ביטוי בוטה ויומיומי במבחני סלקציה “איכותיים” הננקטים מדי יום בחברה הישראלית ועל ידי ישראלים רבים. זוהי הפוליטיקה של “האיכות”; עליה בנויה פוליטיקת הסיירת. פוליטיקה זו מהווה את הבסיס המרכזי לסלקציה לתפקידי “פיקוד ומטה” בחברה הישראלית. זהו מועדון סגור. החברה הישראלית מנוהלת כמועדון של “יונקרים יהודים ישראלים”. זוהי “האריסטוקרטיה” של ישראל. נתניהו, ברק ומופז הם יציריה של אריסטוקרטיה ישראלית זו.
אבל ה”פוליטיקה של הסיירת” היא גם פוליטיקה של כחש, הכחשה והתחמקות. זוהי הפוליטיקה של נתניהו, מופז וברק. האיכותיים ממשיכים לדווח שקר לעצמם, לאחרים ולנו. בעיות היסוד (שלום, גבול, שוויון ושלטון חוק) של החברה הישראלית מוכחשות. התעלמות, התחמקות, הכחשה וכזב משרתים את האינטרסים של קבוצה הגמונית, שהיא אשכנזית בתפיסת עולמה, שמרנית בפעולתה הפוליטית וצדקנית באמונתה. אחרת איך ניתן להבין את הקיבעון החברתי, פוליטי ותרבותי בישראל.

את שמרנותה של ההגמוניה האשכנזית חוו במהלך הקיץ האחרון – על בשרם ובחשבון הבנק שלהם – גם בניו ובנותיו של מעמד הביניים שהוא בעיקר ישראלו-אשכנזי. הקיץ האחרון היה שיעור ביקיצה אלימה מחלום באספמיה. למרבה המזל, חלקים גדולים של הציבור בישראל החלו מתפכחים מ”חלום הישראליות”. חלום אשר מעולם לא היה אלא פנטזיה. ההבנה כי מנגנון הסלקציה של “הסיירת-שייטת-טייסת” מחייב מציאות המיועדת לקבוצה קטנה, מבודדת, מורמת מעם ו”איכותית”, החל זורח בתודעתם של רבים ורבות. פאטה-מורגנה זו קורמת עור וגידים כעת כחלום בלהות לרוב הישראלים. היה זה חלום האשכנזיות היפה. הקיץ האחרון היה שברו.
חלום ה”איכותיות” האשכנזית נגוז. אלימות חברתית, שחיתות כלכלית ושמרנות פוליטית-תרבותית הם מאפייניה של ההגמוניה האשכנזית בישראל. מאפיינים אלה – לא ארץ המוצא של ההורים – מחייבים וכופים בעוצמה את צימצום שורותיה של ה”עלית”. יותר ויותר אנשים בחברה הישראלית נדחפים לחיים ב”ארץ ישראל השנייה”. אותה מציאות שמופז טען שילדיו משתייכים אליה – למי שהאמין לדבריו. למודחי הסיירת-שייטת-טייסת הישראלים מתבררת עובדת יסוד מכרעת: הם הופכים לחלק מרוב גדול של אזרחים מזרחים וערבים בישראל. זוהי ישראל האמיתית. אליה מצטרפים, בלית ברירה, במיאוס, ובטרוניה מאוכזבי ומודחי “ישראל היפה”. לאט גם חודרת ההכרה כי ישראל האמיתית היא ישראל שנייה ושלישית עבור ה”ה מופז, נתניהו וברק. הם אינם שייכים אליה.
בעקבות הכרה זו מתקרב הרגע שבו תפצע ההבנה כי על מזרחים, ערבים ועל “מודחי השיטה הקיימת” לקחת אחריות על הנהגת חייהם בעצמם. זאת אומרת, למצוא מנהיגים ומנהיגות השייכים אליהם, לחברה הישראלית, במלוא מובן המילה. עליהם למצוא דרך לטפל בבעיות יסוד בחברה הישראלית. זוהי חובתם. שלום, שלטון חוק, גבול, שוויון זכויות, שוויון בחובות וחינוך, אלה הן חלק מבעיות היסוד המיידיות שעל הפרק.
לעומת הקיץ שעבר, שהיה התעוררות מיקיצה למציאות חברתית נוקשה, הקיץ הזה מחייב התנגחות והתנגשות עם “הסדר הישן” של ישראל. הקיץ הזה וכנראה גם הבאים אחריו, יביאו לידי ביטוי את המאבק שבין שמרנותו של “הסדר הישן” אל מול “הסדר החדש” המבקש להופיע.
החברה האיכותיים מהסיירת נמצאים בצד הלא נכון של השינוי החברתי המבוקש בישראל. השאלות שכל אחד/ת מאיתנו צריכים לשאול היום הן: האם אני בעד שינוי או בעד “האיכות” של הסיירת? האם ישראל זה אני?


