העיקר שיאיר לפיד ידבר

לאחרונה התנהל ויכוח מר ברשימת האינטרנט של חברות/רי מדעי החברה (socsci-il) על היעדרן של נשים מרשימת הדוברים בכנס על חינוך לזכרו של פרופ’ חיים ברקאי, שיתקיים מחר (ב’) בבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. בתוכנית הכנס על “אתגרי העתיד של ישראל: חינוך ואי שוויון“: פרופ’ דני בן דוד, ראש מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ואוניברסיטת תל אביב ידבר על “קיץ של מחאות: תמונת המקרו”, יאיר לפיד (כמעט פרופ’?) יספר על “החזון החינוכי שלי”, פרופ’ עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ידבר על “פנטזיה ומציאות בעיצוב המדיניות הכלכלית של ישראל”. ינחה: פרופ’ יצחק זילכה מביה”ס לכלכלה.

לא בכדי אני מפרטת. התוכנית הזו מגלמת הדרת נשים בישראל ב”קליפת אגוז” – דיון על חינוך באקדמיה, שבו משתתפים גברים בלבד. כך נחשפת הדרת נשים באקדמיה, הדרה של לפחות מחצית מאוכלוסייתה, סטודנטיות ומרצות. ההדרה שגברים (וגם נשים) נאורים מעדיפים לקשור לדתיים/חרדים “חשוכים”, מתגלה במחוזות הקידמה והנאורות של החברה האנושית. במקום שבו מתנאים בבחינה המדעית, אובייקטיבית, של הידע ושל יוצריו, בעידוד חשיבה ביקורתית, מחקר ושיח אלטרנטיביים, בליברליות ופתיחות למגוון גישות. יתר על כן, דיון על חינוך, שהוא במציאות ההולכת ומתרחבת מזה כמה עשורים “טריטוריה מקצועית נשית”, בלי נשים, הוא הדרה בוטה ובלתי נתפשת של הקול והעשייה הנשיים.

נשים מהוות רוב מוחלט (למעלה מ-80%) במערכת החינוך ושיעורן בסגלים של החוגים לחינוך באקדמיה הוא למעלה מ-50%. ואם כן, מה יותר אבסורדי מאשר לדבר על “אתגרי העתיד” ועל “חינוך ואי-שוויון” בלי נשים? מה יותר אי-שוויון מהדרת נשים בכנס על חינוך? ומה פחות מאתגר וחינוכי מדיון על “אתגרי העתיד” בלי נשים? דיון על חינוך בלי נשים ובלי פרספקטיבה “נשית” כיום, כאשר מחקרי הפדגוגיה הביקורתית, הליברלית, הפמיניסטית, וכל מחקר אלטרנטיבי על חינוך, עוסקים באופן כל-כך נרחב במקומו של המגדר ובחשיבותו של הממד ה”נשי” בחינוך, צפוי מראש להיות עקר ומנותק ממאגר הידע הנצבר על חינוך.

אך מדובר כמובן לא רק בכנסים על חינוך. ד”ר אורלי בנימין הסבה את תשומת לבי לכך שתמונת ההדרה בחינוך דומה להפליא לזו המתקיימת במקצוע “נשי” נוסף: עבודה סוציאלית. מסתבר שקבוצת המחקר במדיניות חברתית בביה”ס ברוואלד לעבודה סוציאלית ‫הפיצה הזמנה לאירוע ‫הענקת פרס ישראל כ”ץ עבור עבודת מחקר במדיניות חברתית ‫והרצאת זיכרון ע”ש פרופסור ריצ’רד מ. טיטמוס. הכנס יתקיים גם הוא מחר (ב’), באוניברסיטה העברית, ודובריו: פרופ’ אברהם דורון, פרופ’ ג’וני גל (שניהם מהאוניברסיטה העברית), פרופ’ יונתן ברדשאו (מאוניברסיטת יורק באנגליה) והמנחה: פרופ’ אשר בן אריה (גם מהאוניברסיטה העברית). למותר לציין את העובדה הידועה שלמעלה מ-80% מהעובדים הסוציאליים הם נשים, ולמעלה ממחצית מהסגל של בתיה”ס לעבודה סוציאלית הם נשים.

כדי לחדד את עומק האבסורד, אפשר להתרשם מנושא ההרצאה של המרצה האורח: “‫השתתפות המדינה בעלות הילדים: פרספקטיבה בינלאומית‬”. בברוואלד לא מצאו כנראה אף חוקרת ראויה בנושא, הקשור בטבורו ל”עיסוקי נשים” ואשר עוסק בילדים ובמדיניות הרווחה הכלכלית, והיו צריכים להרחיק עד אנגליה כדי להביא (כנראה בעלויות גבוהות) מומחה גבר.

אך יש בהדרה זו נחמת עניות. נוכל “להתנחם” שכנס על חינוך בלי נשים חושף במלוא מערומיה את התיימרות האקדמיה לנאורות, קידמה ושוויון. כיצד ניתן להבין את העובדה, שבישראל 2012, בשיאו של מאבק נגד הדרת נשים במרחב הציבורי, יכולים להתקיים כנסים, באקדמיה, על חינוך ורווחה (ובתחומים אחרים), בלי נשים? כמה הסברים הוצעו בוויכוח שהתקיים בקרב חברות וחברי רשימת האינטרנט של מדעי החברה socsci-il. בתגובתה האישית אליי של אחת מהמשתתפות ברשימה נמצא הסבר טיפוסי אחד: היא כתבה שהוזמנה להשתתף בכנס שבו תהיה אשה יחידה בין 18 משתתפים. כשקיבלה את התוכנית לפני חודשים אחדים היא העירה למארגן, שאפילו לא טרח להשיב. וכשהזכירה לו, הוא אמר ש”לא הצליח למצוא” עוד נשים. היא יכולה הייתה לבחור אם להשתתף כ”עלה תאנה” או להשאיר את הכנס נטול נשים לחלוטין.

טענת ה”לא מצאנו” התחדדה בעזרת השימוש בנושא הכלכלי של הכנס, בניסיון לרמוז שהבחירה בגברים היא עניינית וכי אין הרבה נשים מתאימות המבינות בכלכלה. הסבר נוסף להדרת נשים בכנסים, העולה לעתים, הוא הלחץ של הזמן המביא לכך ש”כמה שמות קופצים תחילה וקשה להתחיל לכוון ל-diversity באופן שממקסם הזדמנויות לנשים” ולקבוצות מודרות אחרות, כפי שכתבה חברה נוספת ברשימה. אחת ממארגנות הכנס על החינוך אף הגדירה את ההדרה כמשהו ש”נעשה במכוון” לעומת ארגון הכנס שבו לא הייתה כל כוונה מפורשת להדיר נשים. הצהרה מן הסוג הזה משמשת כמובן כדי להצדיק (ולהמשיך) את אי-הכללתן של נשים בפאנלים של כנסים.

על טענת “לא מצאנו” ו”אין חוקרות בנושא הרלוונטי לכנס” הגיבה אחת המשתתפות, כלכלנית בעצמה, ברשימת שמות של חוקרות כלכלניות שהיו עשויות להתאים לזווית הכלכלית של נושא הכנס. אך אפילו היא עצמה נפלה במלכודת של הטענה על הקושי למצוא נשים מתאימות: היא הסבירה שמתן ייצוג מגדרי שוויוני בין הדוברים כרוך לעתים במאמץ נוסף, והזכירה שייצוג כלכלניות באקדמיה אכן נמוך. מעיניה של הכלכלנית, כמו מעיניהם של רבות ורבים אחרים, חמקה העובדה שיאיר לפיד וכנראה גם דני בן-דוד לא יתייחסו בדבריהם להיבטים כלכליים. בכל מקרה, עד כמה לפיד מבין בכלכלה או בקשר בין חינוך לכלכלה יותר מעשרות חוקרות בבתי הספר לחינוך ובתוכניות למדיניות חברתית? הכול פוליטיקה כבר אמרנו? אם כן, גם אי-שוויון זו שאלה של רייטינג הכרוך בהדרת נשים, “אפילו” באקדמיה.

חרף מידת הצביעות הרבה המצויה בהסברים “חיפשנו ולא מצאנו”, “לא הספקנו”, “פנינו ונענינו בשלילה” או “לא הייתה אשה מתאימה לנושא”, נעשה בהם שימוש רב. גם בכנס קודם על חינוך באוניברסיטה העברית היה דווקא יאיר לפיד אחד מחמשת הדוברים הגברים. וכך כתבה סטודנטית פמיניסטית אל רשימת הדוברים “בכוונתכם לקחת חלק בכנס חינוך באוניברסיטה העברית ובו אין דוברת אשת-חינוך אחת. לא ייתכן ש80% מהמורים בישראל הן מורות – אבל כאשר הן צריכות להגיע ולהסביר על הדבר שבו הן מומחיות, הן לא יוזמנו… הערה: ידוע לי כי נעשתה פנייה אל אור רפפורט, ממארגני הכנס, לפני פרסום התוכנית בבקשה להוסיף נשות חינוך והוא השיב בשלילה”.

הסתפקות בהבנת הקושי במציאת דוברות בתחומים כמו כלכלה, היא טיפוסית למרביתנו. אנחנו ממשיכות להניח שאם נעיר למארגנים, ואולי נציע להם להיות “יותר רפלקסיביים”, הם עשויים להבין ואולי אף לשנות את התנהלותם המגדרית בארגון כנסים בעתיד. אך מתברר שאין מנוס מיצירת כלים שיבטיחו בפועל שילוב נשים בכנסים, בתפקידי ניהול והנהגה, במחקר ובקידום בדרגות באקדמיה.

כמו בכל זירה אחרת, גם באקדמיה יש אנשים (במציאות הנוכחית מרביתם גברים) שמעדיפים לשמר את עמדות הכוח בידיהם. עבורם, כמו עבור אחרים מחוץ לאקדמיה, נדרשים כלים ליישום עקרונות השוויון. לורה ורטון, דוקטורנטית וחברת מועצת עיריית ירושלים, הציעה לקבוע בכל האוניברסיטאות והמכללות ש”אין לממן כנס ללא ייצוג לשני המינים” וד”ר עינת לייבלר הציעה כי הפתרון לשאלת הייצוג המגדרי והאתני באקדמיה בישראל נמצא בבניית “מנגנונים רגולטורים משמעותיים להסדרת הנגישות והייצוג המגוון באקדמיה הישראלית”.

על כל אלו ניאלץ להיאבק גם אם גברים יגנו אותנו בטענה שאנחנו “שמות מקלות בגלגלים”, כפי שטען אחד המגיבים ברשימה ואפילו אם נשים יאשימו אותנו, כמו אחת ממארגנות הכנס בכך ש”דעות מסוג זה ממש גורמות נזק לנשים”. גם לא נלך שולל אחר טיעונים של גברים ונשים ה”דואגים” לנו פן “ייווצר לחץ קולגיאלי אדיר” על נשים “להופיע בכנסים שהיו מעדיפות לא להופיע בהם, רק כדי שהכנס יזכה למימון”. גם האזהרה הפטרנליסטית שחלילה נסבול מ”הבעיה של תיוג נשים כמי שמונו רק בגלל העדפה מתקנת” ונוזמן “רק על תקן ‘אשה’ ולא על תקן ‘יודעת’ או ‘חוקרת'”, לא תרתיע אותנו. זכותנו להשתתף באופן שווה ולהשמיע את קולנו בכל דיון ציבורי, אקדמי או אחר, הנוגע לחיי כולנו.

הכותבת היא אנתרופולוגית חברתית במכללות בית ברל ולוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים