חזקים על לוד

לפני כשבועיים התקיים באוניברסיטת תל אביב מפגש סטודנטים/ות, אחרון בסדרת מפגשים לשיווק שתי תוכניות הדגל המפוארות להצלת הסטודנטים והחברה הישראלית: “כפר הסטודנטים” של תוכנית איילים ו”עושים שכונה” של התאחדות הסטודנטים – שהוצגו יחד תחת שם המותג Relod. שתי תוכניות שאימצו להן בקלילות את הסלוגן “צדק חברתי”, תוך שהן מרשות לעצמן להתעלל בו ברוב יצירתיות בחסות שניים ממייצגי הכוח והעושק המנהלים את חיינו: ממשלת ישראל, המיוצגת על ידי שר האוצר, והחברות הגדולות, המיוצגות על ידי נוחי דנקנר.

לכאורה, התגייסו נושאי הדגל החברתי להציל את העיר לוד. להציל אותה כנראה מעצמה ומתושביה, שאינם ראויים ומתאימים לעזור לעצמם. תושבות/ים חלשות ועלובות עד כדי כך, שיש להביא “אוכלוסייה חזקה” לתוכם. החזקים, הם אינם באים סתם ככה. צריך להתחנף אליהם, צריך לתקצב אותם. ברור להם, לאוצר ולדנקנר, כי התושבים החלשים, מי שהם עצמם החלישו לאורך שנים, אינם יכולים להתמקח. הם ייקחו כל פירור ויגידו תודה. יש להם ברירה?

עמותת איילים מציעה לסטודנטים דיור ב-500 שקל לחודש בכפר סטודנטים שנבנה בכספי האוצר ומלגה של 10,000 שקל בשנה. בפרויקט “עושים שכונה” מציעה התאחדות הסטודנטים של איציק שמולי מלגה דומה ומממנת שכירות של דירות בעיר לוד. התקציב הכולל, כ-800 אלף שקל, נתרם על ידי דנקנר.

ראו זה פלא – שר האוצר גילה פתאום שהוא יכול להקציב שישה מיליון שקל להרחבת כפר איילים בלוד, שלא לדבר על תקצוב פרויקט דומה בדימונה ופרויקט נוסף המתוכנן בערד. כפי שאמרו הפעילים שהציגו את הפרויקטים, האוצר גם מבטיח עוד 12 מיליון ב-2013. מדובר באותו שר הנלחם כאריה על שמירת מסגרת התקציב. זה שתמיד אין לו כשמדובר ברכישת דירות לדיור הציבורי והרחבת הקריטריונים לזכאות. זה שברור לו שא-נשים יכולים לחיות מקצבה של כ-2,000 שקל לחודש. זה ששנתו אינה מופרעת מן הידיעה על אלפי המשפחות והנשים החד-הוריות שאין להן אפילו קורת גג ואינן מצליחות להאכיל את ילדיהן. להאכיל, שלא לדבר על בריאותם וחינוכם. אבל 12 מיליון שקל להרחבת כפר איילים בלוד ולפרויקטים הנוספים בדימונה ובערד, יש לו משום מה.

נגיד שמדובר ב-20 מיליון שקל בערך. בואו נחשב כמה חיים אפשר להציל עם סכומים כאלה, סכומים קטנים מנקודת הראות של האוצר. בואו נחשב, לכמה ילדים יכול להיות עתיד עם סכומים כאלה. בואו נחשב, כמה קשישים יכולים היו לקנות תרופות בסכומים כאלה. כמה דירות אפשר היה לשכור עבור זכאי הדיור הציבורי, הממתינים שנים על שנים. אבל מה, המוחלשים אינם מעניינים את שר האוצר, שהרי החלשתם היא חלק מכוחו של אותו גוף המכונה ממשלת ישראל. סטודנטים – זה כבר משהו אחר. אוכלוסיות חזקות – זה כבר משהו אחר. זהו בעצם הבסיס למדיניות החברתית והכלכלית במדינה הזו: לחזקים צריך להתחנף, את החברות הגדולות צריך לצ’פר, ולמוחלשות/ים צריך להבהיר – אם יהיו החזקים בסביבתכם, יש לכן לפחות סיכוי לקבל קצת מהפירורים הנושרים משולחנם. פירורים העוזרים לכן לפחות לשרוד, ותגידו תודה כי אחרת גם זה לא יהיה.

כמובן, אם מדובר באוכלוסייה חזקה, צריך לוודא שהיא כזו – ולשם כך נועדו מיונים. או במלים אחרות: ועדות קבלה. מוכר לכם? נכון, דואגים שיהיה תמהיל: קורט מזרחי, קורט אתיופי, קורט רוסי, קורט ערבי והמון המון אשכנזי מבוסס – שיהיה חוזק, כמו שאמרנו. ואיך מוכרים את התוכנית לסטודנטים? שוב תמהיל. מצד אחד, תרומה לקהילה. מצד שני, תמריצים מכובדים של שכר דירה, מלגה, הבטחות ליזמות. אפילו הבטיחו להם, לסטודנטים, שתהיה להם שם עבודה. נו, כל מעסיק יבחר לקחת סטודנט צעיר ומבטיח ולא איזה תושב העיר העלובה הזאת, הזקוקה כל כך לתרומות. ואף אחד לא שואל, מה קורה לתושבים שאותם סטודנטים לוקחים את מקומות העבודה הכל כך נדירים היום בעיר? אף אחד גם לא שואל, מה יקרה למחירי השכירות בעיר כשמאתיים סטודנטים יתנחלו בה פתאום ויתחילו לשכור.

קוראים לזה תרומה לקהילה. אז בואו נבין, תרומה נותנים לאיל”ן, לעיוורים, לחירשים, פעם בשנה איזה 10 שקלים. תרומה ניתנת לאותו מסכן המקבץ נדבות כי לא מגיע לו כלום בעצם. נדבה, המשאירה לחזק את כל הונו, כוחו וזכויות היתר שלו אך מאפשרת לו להרגיש טוב, להצליח לא לראות את העושק ממנו הוא מתקיים. אותם 800 אלף שקל שמציע דנקנר הם בשבילנו המון המון כסף. מי שטורחות ומגרדות כל חודש מאה ועוד מאה כדי לשרוד יכולות רק להשקיף על אותם סכומים ולבכות. בשביל דנקנר, זה דומה לאותה תרומה של 10 שקלים, ועוד צריך להתחנף ולשלם לו על זה במטבעות שונים, שגם אותם אנו מכירים.

צריך לזכור כי מדובר בעיר שרבים מתושביה מתקשים להתקיים. עיר מעורבת שעירייתה נלחמת בתושביה הערבים, מוציאה מאות צווי הריסה לבתיהם ומנסה להופכם לבלתי לגיטימיים. זה מובן. כשיש ערבים, כשיש קבוצות מוחלשות יהודיות, ערך הנכס יורד. פתרון הפלא הוא אותה אוכלוסייה חזקה, שאם ירצה השם תדחק את זו החלשה למקומות אחרים ולערים אחרות, שגם אותן יהיה צורך בהמשך להציל.

הם יכולים להגיד כי עניינן של תוכניות אלה בקידום סטודנטים, וצרכי העיר לוד וערים אחרות הם רק תוספת משנית. הנגישות להשכלה הגבוהה היא אכן חלק מהמאבק לצדק חברתי, אבל נגישות אינה עזרה למי שכבר הצליח להגיע לאוניברסיטה ועבר כמובן את המיונים המתאימים. נגישות, משמעה נתינת אפשרות למי שבקריטריונים שלהם אינה “מתאימה”. נגישות, משמעה קודם כל הורדת שכר הלימוד, חיזוק המכינות שיובשו ללא הכר בשנים האחרונות והורדת התלות במכינות היקרות לפסיכומטרי, שבלעדיו אין קבלה לאוניברסיטה. נגישות היא גם מערכת חינוך ראויה בערים המוחלשות, שאינה תלויה בסטודנטים התורמים מעט מזמנם אלא בא-נשי מקצוע, המקבלות/ים שכר ראוי.

הייתי במפגש. ניסיתי להסביר לסטודנטים שהממתק הזה המוצע להם נוצר על חשבון חיי אחרים, כי הוא מורעל ומרעיל (לא במילים אלה, כמובן, כאן אני פשוט משתפת בכאבי ובתסכולי). חלקן כעסו, ואפשר להבין אותן/ם. אפשר גם להבין כי במדינה שלנו, מי שכבר הצליח להגיע ולהיות סטודנט הוא פעמים רבות מאותה אוכלוסייה חזקה המורגלת בנתינת נדבות, בצדקה במקום בצדק. אך אני מאמינה שהם באמת ובתמים חיפשו דרך לתרום, דרך לתת, וקשה היה להם להפנים עד כמה מתועבת הדרך הזאת שמציעים להם. דרך שיופתה בהבטחות לחיי קהילה עשירים – שהרי אפילו פאב נפתח שם עבורם. דרך המציעה פתרון כלכלי, שלחלק מהם הוא חיוני כדי לפלס דרכם לעבר השייכות הנכספת לאוכלוסייה החזקה. ברור גם, שהשהות בעיר לוד ובערים דומות תחזק אצלם/ן את אותו צורך אקוטי להיות בין החזקים וחס וחלילה לא להגיע למקומם של החלשים, הנזקקים לנדבות אלה.

יצאתי משם עצובה וכועסת. עצובה על אותם סטודנטים שתמונת העולם שלהן מעוצבת כך, עצובה על אותם תושבים/ות שנדונו לקוות ולהילחם על נדבות וזועמת על אותו ניצול ונישול מתועב וצדקני. ניצול של א/נשים אך גם ניצול של כל מה שירקנו עליו דם בשנה האחרונה. ניצול של הקריאה הכל-כך נכונה לצדק חברתי ואימוץ קריאה זו לשירותם של בעלי הכוח. זעם על אותה הגמוניה המנסה לסרס אותנו וליצור תוכניות, המצליחות להרוג בעת ובעונה אחת גם את האוכלוסיות המוחלשות, גם את הסטודנטים וגם את המאבק עצמו, וזעם גדול על מי שהפכו לסוכני המכירות של אותן תוכניות של ההגמוניה.