מערכת החינוך מתה ועל גופתה צמחה מערכת דו-ראשית

לא אספר כאן סיפור אישי או על חוויה רגשית בעקבות שידור הסדרה של אמנון לוי. יש לי אחריות מקצועית שנובעת מפעילותי בארגון הלה למען החינוך בשכונות, בעיירות פיתוח ובכפרים ערביים. מדי שבוע אני נפגש עם ציבור גדול של הורים, פעילים חברתיים, סטודנטים ואנשי מקצוע, זאת כדי לשפר את החינוך בקהילות בהן הם חיים. סיבה נוספת בגללה אינני נגרר לעולם האמוציות היא שאני מתכוון לשכנע את ה”לא משוכנעים” – ואין דרך טובה יותר מאשר לבדוק מה קרה במערכת החינוך הישראלית בעשורים האחרונים דרך עובדות, מספרים, עדויות ומחקר שנעשה בארגונים המשיקים להלה וללמ”ס.

את פעילותי בהלה התחלתי בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כך שיש לי גם פרספקטיבה מתאימה כדי להכריז כבר בראשית דברי בצער רב וביגון קודר על מותה של מערכת החינוך הישראלית. משרד החינוך דרך תקציביו, מדיניותו, הפוליטיקאים וחוזרי המנכ”ל מצייר לנו תמונה קשה שיכולה להסביר את דעיכתה של התפיסה לפיה כולנו חיים באותה מציאות חינוכית-חברתית. במרכז העניין:

1. תקצוב שעות חינוך (ש”ש) לבתי הספר הערביים ולמוסדות החינוך בשכונות מוחלשות נמוך יותר קטגורית מתקצוב מוסדות חינוך ביישובים מבוססים.

2. מורים ומורות מקצועיים שמסוגלים להוביל ולהנהיג תלמידים ותלמידות להישגים גבוהים כמו למשל בגרויות בחמש יחידות מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה וכו’, נדירים יותר בשכונות ובעיירות הפיתוח.

3. הפניית תלמידים ותלמידות בשכונות ועיירות הפיתוח לחינוך המיוחד מתבצעת בשיעור גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה (לגבי יוצאי אתיופיה מדובר בפי 4).

4. שנים רבות למדו מורינו ומורותינו שטעוני טיפוח הם תלמידים ותלמידות העונים לקריטריונים לפיהם למשל מוצא האב “אפריקה-אסיה”, ונבחנים לפי מספר אחים במשפחה, אזור מגורים וגודל יחידת הדיור. כל הורה צעיר נדרש למלא טופס עם רישום בנו/בתו לגן או בית ספר, כאשר בין שאר הרובריקות הסתתרו מאפיינים מעניינים, לדוגמה מוצא האב. אם רשמת שמוצא האב הנו אירופה-אמריקה, הרי שהצאצא הצעיר ניצל מסטיגמה של טעון טיפוח. לצערי נתקלתי בעבר בטפסים דומים שדרשו לדעת את מוצא אבי האב (שהרי רבים נולדו בארץ וקשה יהיה לדעת את המוצא האמיתי).

האליטה של החברה הישראלית תמיד התגאתה בכור ההיתוך שיצר הצבא. אולם מאפיינים דומים מאוד המשיכו עם התלמידים והתלמידות הללו לבקו”ם לצורך קביעת קב”א (קבוצת איכות). בעבודתי הסתבר לי שהנתונים שנמצאים בתיק האישי של התלמידים והתלמידות יכול לעבור למשרד הביטחון על פי דרישה עד עשר שנים מסיום הלימודים. בהמשך, גם האקדמיה הישראלית כולל המכללות ובתי הספר להכשרת סגל הוראה צריכים לעבור מהפך אמיתי, וזאת מהטעם שמורות ומורים אימצו והפנימו את נחיתות טעוני הטיפוח המזרחים בשכונות עיירות הפיתוח ובכפרים הערביים.

בתי הספר המוחלשים לא יודעים כיצד לגייס משאבים, וסובלים מהזנחת תשתיות פיזיות, תקשורתיות ופדגוגיות. ביישובים המוחלשים אנו עדים לשימוש של הרשויות המקומיות בכספי החינוך לתקציב השוטף – אף על פי שהחוק אוסר זאת במפורש ודורש הפרדה מוחלטת בין תקציב החינוך שמועבר מהשלטון המרכזי לתקציב ארנונה. לא אגזים אם אספר לכם שבחלק מבתי הספר בשכונות ועיירות הפיתוח אין נייר טואלט בשירותים, סבון, טושים ללוח, בריסטולים, נייר צילום וכו’.

מציאות זו היא לא נחלת הכלל. לצד מערכת חינוך שמייצרת תלמידים ללא תעודת בגרות ראויה ללימודים גבוהים ומספקת תעודת גמר/מקצוע במכונאות רכב, בספרות, בחשמל, בנגרות וכדומה, משגשגת מערכת מקבילה שמייצרת סטודנטים פוטנציאליים ללימודים גבוהים. מערכת זו מתאפיינת בבתי ספר ביישובים מבוססים שהוריהם מעורבים מאוד בחינוך, סגל ההוראה שם יודע שהוא מחנך את דור העתיד בהיי-טק, בתקשורת, בכלכלה. בתי הספר הללו מגייסים משאבים וכוח הוראה מעולה בקלות וביעילות, ומנגד משרד החינוך שולח אליהם את המורים והמורות הטובים ביותר. זאת מהטעם הפשוט שלא ניתן לשלוח כוח אדם בינוני לבתי הספר הללו ללא סנקציה מיידית ומתוקשרת מצד ההורים המקושרים.

אותה מערכת שלטונית מדינתית שמספקת תעודות מקצוע לבוגרי ובוגרות המסלולים הלא-בגרותיים מסרבת להכיר בתעודות שהיא עצמה סיפקה בבוא הבוגרים האומללים הללו למימוש “מקצועיותם” בצה”ל, וכן הדבר כאשר תעודות אלו מוצגות בלשכות העבודה. אך אל דאגה – טעוני הטיפוח יכולים לעבוד וללמוד באזורי מגוריהם, במשרות נמוכות שכר ותגמול ולימודים במכללות בעלות סף קבלה נמוך (הקבצה ב’ של האוניברסיטה).

הפרטה

כחלק מתפיסה תועלתנית-כלכלית, נמצא הפתרון לחוליי מערכת החינוך בישראל: הפרטה ברוטלית תוך כסות אידיאולוגית מבית מדרשו של משרד החינוך.

בימים אלו ממש רשתות חינוך פרטיות מציעות מרכולתן בעיקר בשכונות, בעיירות הפיתוח ובכפרים הערביים (קראו את דו”חות מרכז אדווה בנושא: פה ופה). ביישובים אלו מוצעת נוסחת קסם שתפתור להם את כל הבעיות החינוכיות-חברתיות, תוך תשלום תקורה של 7-10 אחוזים מתקציב החינוך כולו כולל תרומות, מענקים, העברות ממשלתיות וכל תקציב אחר. וכך במקום שנראה אחריות חינוכית של הקהילה המקומית יחד אם השלטון המקומי, אנו עדים לניהול כלכלי, תועלתני (בלי להתבייש, צמצום עלויות ומקסום רווחים), כך שאם ההורים ביישוב כזה צריכים מורה תותח/ית שעלות העסקתו/ה גבוהה יותר משכר של מורה ממוצע/ת – הם יכולים לשכוח מכך.

גם את מחאת ההורים, “לקוחות” משרד החינוך, ידעו הפוליטיקאים להפריט. מנהג מוזר נוהג משרד החינוך, מפרסם את זכויות התלמידים ומכיר בזכות ההורים למעורבות ובפועל מצמצם עד למינימום את מעורבותם בבתי הספר ובכל מוקד קבלת החלטות, החל מהיעדרותם של ההורים מהמועצות הפדגוגיות הבית-ספריות (שומו שמים, סודות הגרעין של מדינת ישראל מתגלים שמה?) ועד לייסוד נציגות פיקטיבית של הורים, ועדים ועוד גורמים תמוהים שאמורים לספק עלי תאנה על ערוות פקידי משרד החינוך – כולל הופעות בוועדת החינוך של הכנסת.

בשורה התחתונה, במקום להעמיד מורים ומורות טובים, תוכניות לימוד ראויות ומכבדות, סביבה הוגנת ובת-קיימא, עסוקים הפוליטיקאים במתן תירוצים, בהמצאת פרויקטים הזויים, בהסתרת נתונים ובהאשמת קודמיהם בתפקיד. בואו נודה באמת, מערכת החינוך מתה ועל גופתה צמחה מערכת דו-ראשית. האחת מייצרת קונפליקט, זעם, ייאוש וניכור, והשנייה מספקת את צורכי האליטה הפוליטית, תקשורתית, ביורוקרטית, צבאית, משפטית ודתית.

יהודה עמיחי הוא פעיל בהלה למען החינוך

לקריאה נוספת:

כל מקבצי הפרויקט “רכבת שדים – כותבים וכותבות בעקבות התוכנית של אמנון לוי”

נגה דגן בוזגלו על בתי הספר ה”ייחודים”