זמנים קשים: ההשפעה של אי-שוויון על משפחות ויחידים

הכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית האמריקאית נערך לפני כחודש בסן פרנסיסקו תחת הכותרת “זמנים קשים: ההשפעה של אי–שוויון כלכלי על משפחות ויחידים“. מפתה לומר שהעיסוק בנושא הזה כעת, שש-שבע שנים לאחר המשבר הכלכלי הגלובלי, נובע מהאיחור האופייני של הסוציולוגיה האקדמית בבואה לעסוק בנושאים אקטואליים (יש לציין שגם בשנה שעברה עסק הכנס השנתי בנושא אי-שוויון). האמת היא, סביר יותר להניח, שנושא הכנס הושפע בעיקר מזהותה של הנשיאה הנוכחית של האגודה, אנט לארו, שמקדישה את הקריירה שלה לחקר אי-שוויון כלכלי וחברתי וביטוייו בחיי היומיום. הכנס איגד אלפי סוציולוגים מרחבי כל העולם וכלל מאות רבות של מושבים והרצאות – בשל הרלוונטיות של הנושא המרכזי שלו למציאות הישראלית ולתחומי העניין של קוראי “העוקץ” שלו חשבתי להביא בתמצות רשמים ורשימות ממושבי-המליאה שהוקדשו לנושא המרכזי.

בהרצאתה הנשיאותית התייחסה אנט לארו לנושא של אי-שוויון כפי שהוא בא לידי ביטוי במוסדות – ובמוסדות חינוכיים בעיקר. לארו זכתה להכרה רחבה בעקבות ספרה מלפני כעשור, “ילדויות בלתי–שוות“, שסיכם מחקר אתנוגרפי ארוך-טווח בבתים ובקרב משפחות – כדי ללמוד איך אנשים מגדלים את ילדיהם. אחת הסיבות להצלחתו של המחקר היא שהוא מתרגם מושגים סוציולוגיים מופשטים כמו ‘הון תרבותי’ ו’הביטוס’ לרמה פרקטית ויומיומית. לארו וצוותה מצאו שאופן גידול הילדים במשפחות ממעמד בינוני שונה בתכלית מאופן גידול הילדים במשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. באחרונות אתוס גידול הילדים מבוסס על מתן הוראות ועל חינוך ליחס בוטח וצייתני כלפי דמויות סמכות, לצד מתן חופש לילדים בפעילויות היומיום שלהם למשחקים, טלוויזיה וכדומה. לעומת זאת, במשפחות המעמד הבינוני אתוס הגידול הוא של “טיפוח מרוכז” – הכולל הבנייה מוקפדת של שעות הפנאי (בחוגים ופעילויות וכיו”ב), ולצד זאת עידוד הילדים להעלות שאלות ולהתמקח על הוראות הניתנות להם ולהטיל ספק בדמויות סמכות, דבר שמפתח אצלם תחושה של זכאות (sense of entitlement). הטענה היא ששתי צורות גידול הילדים מותאמות לעולם התעסוקתי שבו ישתלבו ומכינות אותם אליו מבחינת נורמות תרבותיות: אם כעובדים ממעמד נמוך או כעובדי צווארון לבן ומנהלים.

הספר יצא במהדורה שנייה בעקבות ביקורים נוספים שנערכו במשפחות, כעשור לאחר המחקר הראשוני; ואולם בהרצאתה בכנס סיפרה לארו על הגל השלישי של ביקוריה וראיונותיה מהשנים האחרונות – בהן רבים מהנחקרים נמצאים במוסדות שונים לרכישת השכלה גבוהה. הדגש של לארו בעקבות הגל האחרון הזה היה על התפקיד שיש להון התרבותי בתוך הקשר מוסדי. בני המעמד הבינוני-הגבוה ניווטו במוסדות הללו כבשלהם – הם הכירו את החוקים הבלתי-כתובים של המוסדות והשתמשו לשם כך בקשריהם החברתיים, בתחושת הזכאות שלהם במסגרת המגעים עם הגורמים הרשמיים, וכן בבני-משפחותיהם שהמשיכו ללוותם מרחוק ולייעץ להם באופן מפורט מה לעשות. לעומתם, הידע של בני המעמדות הנמוכים על המוסדות שבהם למדו ועל האפשרויות המוצעות להם היה דל ומעורפל, הקשרים החברתיים שעמדו לרשותם לא סייעו רבות והם לא זכו לתמיכה ופיקוח מתמידים מצד הוריהם. לכל המאפיינים הללו ישנן, כמובן, השלכות ישירות על מידת ההצלחה והאפשרות “לנווט” במוסדות מסוג זה לעבר הישגים משמעותיים.

במושב נוסף שעסק ב”מעמד חברתי בחיי היומיום” הציגו את עבודותיהם שני סוציולוגים שבדומה ללארו חקרו אי-שוויון באמצעות תצפיות אתנוגרפיות רבות-שנים. הראשון, ג’יי מקלאוד, פרסם בשנות ה-80′ ספר על ההשפעה השלילית שיש לעוני על מוטיבציה להצלחה, בעקבות מחקרו ועבודתו כמדריך-נוער בשיכון ציבורי מעורב של לבנים ושחורים. הממצאים – המפתיעים לשעתם – היו שדווקא קבוצת הנערים הלבנים היו אלה שדחו את האתוס המריטוקרטי, מתוך ניסיון חייהם המשפחתי, שהשקעה אינה מביאה להצלחה. לעומת זאת הנערים השחורים, מכיוון שלא נולדו למשפחות שגרו בשיכון מזה דורות ושהוריהם חוו את ההישגים החברתיים של השחורים בארה”ב במחצית השנייה של המאה העשרים, היו בעלי מוטיווציה גבוהה יותר להשקיע במסלולים הקונוונציונליים של בית הספר, קבוצת הספורט וכיו”ב, ולקוות שהשקעה זו תביא להצלחה המיוחלת.

בדומה ללארו גם מקלאוד חזר וביקר את נחקריו פעם ופעמיים בשני העשורים לאחר המחקר הראשוני (וספרו יצא במהדורה שנייה ושלישית). בשונה מלארו, הוא לא פיתח קריירה אקדמית אלא עבר לחיות באנגליה – שם היה בתחילה פעיל חברתי ולאחר מכן כומר אנגליקני שממשיך לעבוד בשכונות מוחלשות. משלח-ידו של מקלאוד ניכר בהרצאתו, שהייתה סוחפת ומעוררת השראה גם אם בתוכן הדברים לא היה חידוש גדול. במעקבו אחר הנערים, היום גברים בגיל העמידה, הוא מצא באופן לא מפתיע שאלו שדחו את המסגרות ומרדו בהן גדלו ברובם לחיים של קושי, עוני והעדר יציבות תעסוקתית או משפחתית. הוא גם מצא, באופן שיכול להפתיע רק את מי שמאמין בחלום האמריקני, שגם הנערים שאימצו את אידיאולוגיית ה”השקעה מובילה להצלחה” התקשו ביצירת מסלול-חיים מסודר ובטוח, שאמנם מעטים מהם הצליחו להגיע לניהול אורח-חיים של מעמד בינוני, שאותו הם מקיימים אך בדוחק, ואולם קשרים חברתיים, אישיים ומשפחתיים – כאלה שהיו זמינים יותר לצעירים הלבנים, אגב – היו בעלי משקל רב יותר בהשגת תעסוקה מאשר ההצלחה הפורמלית במערכת החינוך.

הדוברת השנייה שהציגה ממצאים ממחקר אתנוגרפי ארוך-טווח, לינדה ברטון, התמקדה בשאלות של גזע והראתה כיצד תופעות של הגזעה ו”צבעוניזם” (colorism: הפליה על בסיס צבע עור, שיכולה להיעשות גם בתוך אותה קבוצת גזע) משולבות בתהליכי התבגרות ויצירת מערכות-יחסים רומנטיות ומיניות בחייהן של נערות צעירות ממעמד נמוך בסביבה מעורבת גזעית. בין היתר, ברטון מצאה שנערות שחורות משתמשות ב’אסטרטגיות’ של כניסה להריונות מרובים לצעירים לבנים – כדי לגדל ילדים שיזכו ל”יתרון צבע”, או כדי לספק את רצון הסביבה החברתית והמשפחתית בילדים עם עור בהיר. לצד זאת, היא מצאה שבשנים האחרונות ישנה תחושה של תחרות ואיבה בקרב צעירות שחורות כלפי צעירות לבנות – שתי האוכלוסיות מתחרות על ליבם של צעירים שחורים ועל תשומת-ליבם המתבטאת גם בהטבות חומריות.

ההרצאה השלישית במושב זה עסקה בקשר בין התחממות הגלובלית למעמד חברתי: שאלות של מעמד עשויות לסייע בקביעה מי אחראי לבעיות הסביבתיות, אך יותר מכך, סוגיית המעמד היא קריטית לראות מי מושפע יותר ונפגע יותר מאסונות סביבתיים. המרצה, אריק קליננברג, חקר זאת בשורה של אסונות-טבע, ולאחרונה במיוחד סביב הוריקן “סנדי”. הוא מצא שאנשים ממעמד נמוך שיש להם פחות אמצעים להגן על עצמם ולהתמודד עם הפגיעה הזמנית באיכות החיים, מושפעים יותר לא רק בזמן האסון עצמו, אלא באופן ארוך טווח: דבר הקשור בין היתר למאמצי השיקום הנחלקים באופן בלתי-שוויוני בין אזורים ושכונות, אך גם ליכולתם (המוגבלת) של הנפגעים להשתמש במנגנונים כגון ביטוח רכוש ותביעות משפטיות וכן להשפעה שיש לאסונות כמו “סנדי” ודומיו על חיים שממילא מתאפיינים בחוסר-ביטחון תעסוקתי או במיעוט נכסים. במבט לעתיד, קליננברג טוען שלפי התחזיות הנוכחיות במאה השנים הקרובות ערי-החוף בעולם יהיו נתונות להצפות ושיטפונות. שלוש אסטרטגיות אפשריות להתמודדות עם הבעיה: (א) הסתגלות לחיים עם מים בעיר; (ב) בניית סכרים וחומות שיחסמו את כניסת המים; (ג) מעבר למגורים בערים פנימיות ובמקומות גבוהים. בשלוש האסטרטגיות ההשפעה היא בלתי-שוויונית ומשחקת, כמובן, לרעת המעמדות הנמוכים, אבל הדבר נכון במיוחד באסטרטגיה השלישית, שהיא גם הסבירה מכולן – מכיוון שהיא אינה מצריכה תכנון עירוני והנדסי מאסיבי, הסכמה פוליטית ומשאבים ציבוריים ניכרים, אלא תלויה בעיקר במעשיהם של יחידים.

במושב בנושא ריכוז העושר וההכנסות דיבר הכלכלן עמנואל סאאז, שמחקריו יחד עם שותפו, תומס פיקטי, זכו לפרסום רב (גם באתר זה) בעקבות ספרו של האחרון. דומה שהדברים נטחנו כבר לעייפה (וקיימים גם בעברית), אולם אם מצאו לנכון לחזור עליהם בכנס האמריקאי אולי שווה להביאם שוב בקיצור גם כאן: סאאז ופיקטי מראים, תוך שימוש בנתונים מאז תחילת המאה העשרים, שמגמת ריכוז העושר בידי המאיון העליון (ה-top 1%), נמצאת במגמת עלייה מאז שנות השבעים, ובשנים האחרונות התמונה מגיעה לממדי האי-שוויון העצומים שהיו בסוף שנות העשרים, לפני השפל הכלכלי הגדול. זאת ועוד, הניתוח ההשוואתי שלהם מוכיח שהגידול הכלכלי של אותה שכבת עושר דקיקה אינו “מחלחל מטה” ומיתרגם לצמיחה כלכלית כללית, ושבניגוד לעיקרון הניאו-ליברלי, דווקא במדינות שבהן המיסוי הוא פרוגרסיבי יותר – כלומר, יותר מסים על העשירים – הצמיחה הכלכלית גבוהה יותר. במושב הזה דיברו גם הסוציולוגים תום שפירו ומלווין אוליבר, שהתמקדו בפער הבין-גזעי בהקשר של ריכוז העושר וההכנסה. הם ביקרו את השיח הקונבנציונלי על אי-שוויון, שלמרות שהופך יותר ויותר פופולרי, הוא עדיין עיוור לסוגיות של צבע וגזע שיש להן משקל מכריע באותו אי-שוויון, בין היתר ובעיקר בעקבות הפערים הניכרים בין קבוצות-האוכלוסיה השונות בבעלות על בתים או באפשרויות להשיג בעלות על בתים. בהרצאתם הם גם הראו כמעט בשלמותו את סרטון היוטיוב הבא שמציג את נושא ריכוז העושר באופן נגיש ואפקטיבי (אך גם הוא מתעלם מנושא הגזע): אי–שוויון בעושר באמריקה (6 דקות בלבד – מומלץ!)

בכנסים מסוג זה נהוג גם להביא הרצאות של “כוכבים” מושכי-קהל, ואמנם בכנס הזה דיבר גם רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון שמלמד היום מדיניות ציבורית באוניברסיטת ברקלי, ושהיה לאחרונה שותף לסרט תיעודי מצליח, אי–שוויון לכול, נתן הרצאה שחציה ניתוח אקדמי וחציה חזון פוליטי. בתחילה הוא הציג פרדוקס לכאורה: אף שהאי-שוויון הכלכלי גדל מאז שנות ה-70′ – מה שהפך היום כבר לקונצנזוס מחקרי (בין היתר בעקבות מחקריו של פיקטי) – אותותיו מורגשים בפועל ובשיח הציבורי רק בשנים האחרונות. הפתרון לחידה זו, לטענת רייך, היא שורת-הסתגלויות בשווקי העבודה והצריכה שהקטינו את האפקט של האי-שוויון בהכנסה: כניסת נשים בהמוניהן לשוק העבודה בשנות השבעים והשמונים; עלייה עצומה בכמות שעות-העבודה בשבוע בשנות התשעים; ובעשור הראשון של שנות האלפיים – הלוואות ואשראי, מנגנון שהתבסס על ההנחה שמחירי הדיור ימשיכו לעלות, עד שבועת הדיור התפוצצה ושמה קץ להנחה זו. רייך גם הסביר מדוע אין רואים תגובה ציבורית חריפה יותר כנגד האי-שוויון הגובר – וטענתו היא שהכלכלה האמריקאית מבוססת על מיתולוגיות שונות, כמו למשל ש”השוק” מתגמל אנשים לפי שוויים, שהשקעה ואמביציה יביאו להצלחה או שמנהלים ובעלי-הון הם אלה שיוצרים מקומות-עבודה. בהמשך הציג רייך את תוכניתו וחזונו הפוליטי להנעת הצמיחה בכלכלה, שכבר פורסמה בעבר במקומות שונים כולל באתר זה, ושמבוססת על יצירת עבודות וחלוקה שוויונית יותר של העושר. בשלב הזה החל רייך בחלק ‘בידורי’ בהרצאה, ובדק את תמיכת הקהל במועמדים שונים מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות – לפתע, היה נדמה שמושב המליאה הסוציולוגי הפך לישיבת מפלגה.

אגב, גם ישראל זכתה לאיזכור “של כבוד” בהרצאתו של רייך, כשהוא מנה אותה לצד טורקיה וארצות-הברית – שלוש המדינות בעלות ההשקעה הנמוכה ביותר בחינוך בקרב מדינות ה-OECD. ואף על פי כן, רייך סיכם את דבריו בנימה אופטימית/פסימית – הקפיטליזם האמריקאי, הוא אמר, באופן היסטורי תמיד סבל מסטיות ועיוותים. ואולם, ארצות-הברית תמיד דאגה לבסוף לקיים רפורמות במשטר הכלכלי-פוליטי שימתנו את תוצאותיו הבלתי-שוויוניות ושידאגו לתיקונו ולשימורו. אם זו סיבה לאופטימיות או לפסימיות דווקא – תשפוט הקוראת.

יניב רון אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת שיקגו