הקהילה האתיופית מתפכחת מהשקרים ויוצאת לרחובות

בשעה ששורות אלה נכתבות, עדיין נמשכת ההפגנה נגד החלטת מח”ש לסגור את התיק נגד השוטרים שירו בטייזר על יוסף סלמסה ז”ל. לאורך כל ההפגנה נשמעו קריאות שונות ומגוונות, אולם קריאה אחת מתוכן אוצרת בתוכה את הסיפור כולו: “די לגזענות”. כבר שנתיים שמשפחת סלמסה, גאווה ומודל לכל משפחה חדורת אמונה, מנהלת מאבק לא פשוט בניסיון להוציא את האמת לאור – מי הרג את יוסף. הטיוח של סיפורו, לצד עשרות מקרים שנסגרו בשל חוסר עניין לציבור או בשל חוסר ראיות, מעורר וממחיש את הזעם שהצטבר, וכך הקהילה האתיופית מוצאת את עצמה מתמודדת, שוב ושוב, עם האלימות המשטרתית והגזענות הממסדית.

סיפורו של יוסף סלמסה ז”ל, כמו סרטון הכאת החייל דמאס פיקדה בידי שוטרים – שהוציא רבבות מבני הקהילה האתיופית לשתק את רחובות ירושלים ותל אביב – הינו בגדר הפתיל שהצית את הלהבה. ההפגנות הסוערות והתאחדות כל בני הקהילה האתיופית, מכל המינים, השכבות והגילאים, בדרישה להפסיק את האלימות המשטרתית נגד יוצאי אתיופיה, נותנות ביטוי לגזענות עמוקה ושורשית, הקיימת הרבה מעבר למקרה הספציפי. מי שסירבו להתייחס ברצינות לקריאה לשנות את התפיסה המערכתית הגזענית כלפי בני ובנות הקהילה, ייתכן שהופתעו מעוצמת המחאה בחודש מאי בשנה שעברה. אך האמת היא שלאור השורה הארוכה של אירועים גזעניים שהצטברו לאורך השנים, היה ברור שאם לא יחול שינוי, יום אחד החבית תתפוצץ.

האוכלוסייה האתיופית בישראל מונה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-1.7% מכלל תושבי ישראל. מדובר באוכלוסייה קטנה שנדחקת באופן עקבי אל מחוץ לחברה הישראלית. הקהילה זועקת וקולה אינו נשמע. מדינת ישראל על שלל גרורותיה – הממשלה, הכנסת, מערכת המשפט, התקשורת, המגזר הפרטי והציבור גם יחד – רואה ביוצאי אתיופיה קבוצה שולית ולא חשובה, שלכל היותר ראוי שיגידו ״תודה״.

בני ובנות הקהילה האתיופית נתונים במציאות בלתי אפשרית. מחד, כוחה האלקטורלי, הפוליטי והכלכלי של הקהילה בגדר זניח עד לא קיים. מאידך, כוחות המערכת כולה מתעמרים בה, מחריגים אותה, מסלילים את בניה ובנותיה ופוגעים בה בדרכים מתוחכמות שהן תוצר מובהק של התפיסה הגזענית-מעמדית הרואה בקהילה האתיופית איום מרחבי על ישראל הלבנה. אם בעבר עוד היו לקהילה תקווה ואמון במוסדות המדינה, הללו כורסמו ונשחקו עד דק בשנים האחרונות. מה שלא נהרס על ידי מדיניות הקליטה הכושלת של הממשלה, נחרב על ידי משרדי החינוך, הבריאות, הדתות והמשטרה, שהדירו, תייגו, שפכו ורמסו רבבות חיים של בני ובנות הקהילה. כאילו לא די בכך, התעמולה התקשורתית הצטרפה – וציירה את הקהילה כאלימה, ברברית, טפילה, כפויית טובה, שגורמת נזק לרכוש פרטי ושפוגעת בסדר הציבורי.

היום כבר אין ספק: הגעתם של יהודים שחורים לארץ עוררה מחדש את שאלת דמותה של המדינה היהודית בארץ ישראל. מן העבר האחד עומדת קהילה ששאיפתה הוא הגשמת השיבה לציון וחבירה מחודשת לנחלת האבות. מן העבר השני ניצבת מערכת המבקשת להדיר את כל מי שאינו מזוהה עם דמותו הכוזבת של היהודי הלבן והאירופאי. אי לכך, ומאחר ששתי שאיפות אלו סותרות זו את זו, ישראל הלבנה עשתה כל שלאל ידה לא לאפשר את כניסתם של יהודי אתיופיה לביתם, לנחלת אבותיהם.

מי שאינו מכיר את התנהלות המדינה כלפי יוצאי אתיופיה לאורך השנים ואינו ער לתופעת הגזענות הרווחת בכל גופי המדינה, אלא יושב בביתו וניזון מדיווחים תקשורתיים, עלול לקבל את רושם שהבעיה נקודתית ולא מערכתית. ברשתות החברתיות מוזכרות ללא הרף המילים ״כולנו יוסף סלמסה ז”ל״ והשמות אברה מנגיסטו, אברהם דמתי ז”ל, אילן טפרה ז”ל, גשאו מולה ז”ל. מכך נדמה שהקהילה שרויה בעיצומו של מאבק נגד אלימות משטרתית. זה נכון. אבל מי שרואה את הקשר המערכתי, פוגש מציאות חיים עגומה, המחדדת את ההבנה שלא רק הארגון המשטרתי – אלא המערכת כולה סובלת ממחלת הגזענות.

מילה על התקשורת. התקשורת אינה ״כלבת השמירה של הדמוקרטיה״, ואין בכוחה לפעול ולתכנן מהלכים חשובים שנוגעים לעניין הציבור. התקשורת מנוהלת בידי פוליטיקאים, שבראש מעייניהם שמירה על הממסד והאינטרסים שלו. הם פועלים למען מטרה זו. זו הסיבה שמחאתם של החיילים השחורים, העלולה להסב נזק ליחסי הציבור של מדינת ישראל, אינה מסוקרת, בעוד מחאתם של חיילים לבנים זוכה לאייטמים תקשורתיים במשך שבועות רצופים. אברה מנגיסטו נמצא כבר 540 ימים בשבי. האם שמעתם דיון רציני בתקשורת על אברה? ברור שלא, הרי דיונים רציניים מתקיימים רק באשר לגורלם של גלעד שליט, טננבאום או פולארד כלשהו.

בעת האחרונה ניכרים סימני התפכחות מהקונספציות השקריות בהן הולעטנו במשך שנים. פתאום, או שמא דווקא אחרי זמן רב, אנשים התחילו להבין לאן מדינת ישראל מובילה אותנו. הגיור לחומרא שעשו ליהודי אתיופיה, שפיכת הדם של יוצאי אתיופיה, מתן זריקות לדילול ילודה (דפו-פרוברה) לנשים אתיופית, אפליית יוצאי אתיופיה בשוק הדירות, אלימות משטרתית נגדם, אכיפה מחמירה כלפי נאשמים ממוצא אתיופי, השתקת הסיפור של אברה מנגיסטו, סגירת התיק בפרשת יוסף סלמסה ז”ל ועוד – מי שחשב שכל אלו מועדים לגרום לזעזוע ציבורי, נוכח שלא דובים ולא יער. המדינה ממשיכה לטמון ראשה בחול. רק ברגע שאנחנו, הציבור, הקהילה, נפעל ונזעזע את המערכת, או-אז יתחיל תהליך התפכחות והבנה אצל הרשויות שיש להתעשת, לעצור ולפעול בטרם יהא מאוחר מדי.

שילמנו הרבה כדי להגיע לנחלת אבותינו, לא נהסס לשלם עבור ביטחון ילדינו!