לערבים בספורט יש מה ללמוד מקופרניק

ניתן להגיד הרבה דברים על הפוליטיקה האמריקאית, אך משעממת היא לא. המרוץ לנשיאות ועלייתו של הימין האמריקאי רואה את העולם כתוכנית ריאליטי בה ניתן להגיד כל דבר ללא שום היגיון לוגי או עובדות מבוססות, כל עוד אומרים זאת בדרך הפרובוקטיבית והבוטה ביותר. אך מנגד אי אפשר גם להתעלם מתנועת BLACK LIVES MATTER שמאתגרת את הגזענות הממסדית האמריקאית – במיוחד בקרב כוחות המשטרה אשר נוקטים במדיניות יד קלה על ההדק כאשר מדובר בצעירים אפריקאים-אמריקאים ובתי משפט אשר מקלים בעונש של רוצחים במדים; שלא כמו טראמפ, דבריהם נוטים להיות מבוססים ובשנים האחרונות אף יותר ויותר מתועדים, כפי שראינו במספר לא מבוטל של סרטונים די קשים לצפייה.

שחקן הפוטבול האמריקאי קולין קופרניק מקבוצת 49ers סן פרנסיסקו סירב לעמוד להמנון האמריקאי וטען שימשיך לסרב, ובכך מציג בפנינו אחריות חברתית מרשימה וראויה להערצה. את בחירתו האמיצה הסביר קופרניק במילים: “אני לא אעמוד לתת כבוד לדגל של מדינה אשר מדכאת אנשים שחורים and people of color… בשבילי זה דבר גדול יותר מכדורגל וזה יהיה אנוכי מצידי להסתכל לצד השני. ישנן גופות ברחובות ואנשים שאחראים לכך מקבלים שכר ומתחמקים מעונש בגין רצח”. עמדתו היא ללא ספק אמיצה ומנומקת ובהקשר המקומי שלנו מספקת חומר למחשבה לגבי מחויבותם של ספורטאים ערבים. אלה מודעים לפשעים שנעשים נגדם ונגד בני עמם, ולמרות זאת בוחרים להמשיך ולשחק בקבוצות ובמוסדות ישראלים – שחלק ניכר מחבריהם וצוותיהם שירתו בצבא שכובש את בני עמם.

אינני מצפה ליותר מדי מהספורטאים ואינני מזלזל במסלול הבלתי אפשרי שנדרש מהם לעבור בכדי להגיע לאן שהם הגיעו. אך בעיניי שתיקתם והתעלמותם מן השיח הפוליטי הקיים מבישות, בין אם מדובר באתלטים שבוחרים להציג את ממשלת ישראל בחו”ל תחת דגל כובש שרואה בהם אזרחי סוג ד’ ובין אם מדובר בשחקני כדורגל בקבוצות עם קהל גזעני בנוסח מכבי תל אביב (שחברי לעט רמי יונס תיאר כ”קבוצה הבאמת גזענית של המדינה”).

בכל מקרה, הספורטאים הערבים מודעים לעוול ובוחרים לשתוק, וגם כאשר הם נוקטים עמדה כלשהי, הרי שעמדתם מנוסחת כך שלא תפגע חלילה ברגשות הציבור הישראלי כגון פרסומות ממסדיות כנגד הגזענות. אך זה לא מה שנדרש. מה שנדרש מהם, זה להפגין כבוד עצמי ולבטא עמדה לא מתנצלת – מכיוון שזה לא אשמתם שגזענות בחברה הישראלית היא נחלת הכלל ושהיא רואה לנכון לכבוש חברה אזרחית, תחת שלטון צבאי אלים. מיותר לציין שמבחינה סטטיסטית, לא אתפלא אם קרובי משפחתם נמצאים מעבר לקו הירוק וסובלים מאותו דגל ומאנשים שהם וחבריהם מייצגים.

בעיות הזהות בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל אינן תופעה חדשה. נכון שהם צריכים להתפרנס ונכון שהחברה הישראלית לא תהסס להעניש אותם ואחרים שמוכנים להתבטא כנגד תפיסות גזעניות שמקצינות בקרב החברה הישראלית, כמו שקרה במתקפה שספגה קבוצת בני סכנין לאור עמדותיה הפוליטיות הלא מתנצלות. אך לחוות גזענות ולשתוק? זה כבר מביש ברמה האינדיבידואלית, מה שיעיד על בעיה הרבה יותר חמורה מבעיית זהות. הספורטאים הערבים צריכים להבין שמעבר להיותם ספורטאים הם מודל לחיקוי עבור ילדינו בחברה הערבית, ואבוי אם הם מעבירים להם מסר שעל מנת להצליח צריך לוותר על זהותנו ולהיכנע לגזענות.

אם הם בוחרים לשתוק, גם לנו כחברה יש תפקיד והוא להעמיד אותם במקום ולתבוע מהם לזכור שהעולם יותר גדול וחשוב מהאינטרס הכלכלי שלהם. עלינו לדרוש מהם לחשוב על הפגיעה האנושה בחברה שבה כל אחד חושב רק על האינטרסים הצרים שלו. כמובן שיש את אלו שיגידו שצריך להפריד פוליטיקה מן הספורט, להם הייתי מציע להפסיק עם התמימות והתירוצים: בתור פלסטינים בתוך מדינת ישראל כל המהות של קיומנו היא פוליטית. כאשר אוהדי מכבי תל אביב צועקים “מוות לערבים”, ההכללה כוללת את הערבים בהרכב אבל גם את האוהדים הערבים.

עם זאת, אין להגביל את דבריי אלו רק לחברה הערבית, כי כל חברה שחווה מדיניות גזענית מקרב מוסדות המדינה מחובתה לדרוש עמדות דומות מהספורטאים שלה. כל עוד קבוצת הרוב לא תשלם על גזענות, היא לא תמצא סיבה מספקת לשנות את דרכיה. אני מודע לכך שדרישותיי אינן קלות, אך במאה ה-20 היינו עדים לספורטאים כמו מוחמד עלי, שסירב להתגייס לצבא האמריקאי בטענה שהוא לא יילחם בוויטנאם בשם מדינתו אשר מתנהגת אליו כמו כלב, סירוב שעלה לו בשלוש שנות הרחקה מן האגרוף המקצועי. דוגמה נוספת – טומי סמית וג’ון קרלוס באולימפיאדת 68′, שעמדו לאחר קבלת המדליות על הפודיום לבושים בכפפת הפנתרים השחורים בתור מחאה על הגזענות שהחברה האפריקאית-אמריקאית חווה בארצות הברית, מחאה שעלתה להם בקריירה הספורטיבית ואף בקבלת איומים נגדם ונגד בני משפחותיהם עם חזרתם לארצם.

המחויבות הפוליטית לא פוסחת על אף אחד וטוב שכך, כפי שהפעיל האפריקאי-אמריקאי אלדריגה קליבר טען: “אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מן הבעיה”.