• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

משטר הזהויות המזרחי מחבל בתרבות

פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח מבקשת לקבע תפיסה שלפיה מטרתה של אמנות אינה להוות גשר תרבותי וזהותי אלא גדר, דגל ומבצר. רון כחלילי, כאחד מאדריכלי השיטה, מתמודד עם הרעה החולה של הגזענות בעזרת אימוץ הדיכוי והפיכתו לאידיאולוגיה
יונתן אנגלנדר

בראשית רשימה זו המלצה. יותר מהמלצה: הפצרה, תחינה. עניינה של ההמלצה מוזיקלי. שמו של המוזיקאי הוא רביע אבו ח’ליל. הוא מנגן על עוד. בקריירה של מעל לשני עשורים הוציא אלבומים רבים, רובם זמינים לשמיעה מלאה ביוטיוב, אך מעל כולם, לדעתי, מתנשא אלבומו מ-1992, ״Blue Camel״. אז לפני כל דבר אחר, האזינו.

מרגע הישמע הצלילים הראשונים של אלבומו הגדול של אבו ח’ליל, המאזין מוצא את עצמו בדיסוננס קוגניטיבי. הוא מזהה את הסקסופון המערבי, הכלי עליו ניגנו ג’ון קולטריין וצ’רלי פארקר, אלא שהצלילים הבוקעים ממנו הם ערביים במובהק. מה פשר הדבר שאוזניי שומעות? בחידה זו טמון סוד יצירתו של אבו ח’ליל, שבמהלך קריירה הארוכה והמגוונת חוקר את קו התפר שבין מזרח למערב וטווה ממנו עולם חדש לחלוטין. שם האלבום, ״גמל כחול״, הוא הכרזת כוונות גלויה, המצהירה על השאיפה למזג את מקורות המוזיקה הערבית עליהם אבו ח’ליל גדל עם עולם הג’אז.

אבו ח’ליל, יליד ביירות, ממנה נס לגרמניה עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1978, נהנה מהשכלה מוזיקלית רחבה אשר סימניה המגוונים ניכרים היטב לאורך האלבום. תווי הסקסופון הפותחים אותו עולים ומסתלסלים, ספק ניגון בלוז ספק קינה ערבית, ומיד מצטרף אליו העוד של אבו ח’ליל. אבו ח’ליל מנגן על העוד באותו האופן שבו הסקסופוניסט, צ’רלי מריאנו, מנגן על כלו שלו – נטוע היטב במקורות המוזיקליים שלו אבל מפלרטט עם מקצבים וסגנונות שזרים לו. העוד של אבו ח’ליל נשמע לעתים כמו גיטרת ג’אז מלהקתו של דיוק אלינגטון ולעתים כמו גיטרה ספרדית, מבלי להפסיק להיות עוד בכל העת. בהמשך מצטרפים בס, חצוצרה, תוף מרים ואף תופי קונגו. הלהקה נעה בטבעיות בין המסורת הערבית למיילס דיוויס, לא מהססת לרגע לשלב מקצב לטיני או לאפשר לסקסופון לצרוח כביצירת אוונגרד. המוזיקה של אבו ח’ליל לועגת להגדרות, מצפצפת על קנאי המסורת ובתוך כך יוצרת משהו חדש וייחודי שלא היה מתאפשר בתוך המסגרת החונקת של הקטגוריות החקוקות בסלע. מוזיקה ערבית? ג’אז? מוזיקאי לבנוני? צרפתי? התשובה הראויה היא למי אכפת? פשוט תקשיב.

רביע אבו ח'ליל. צילום: CC BY-SA 2.5
רביע אבו ח’ליל. המוזיקה שלו לועגת להגדרות, מצפצפת על קנאי המסורת ובתוך כך יוצרת משהו חדש וייחודי שלא היה מתאפשר בתוך המסגרת החונקת של הקטגוריות החקוקות בסלע. צילום: CC BY-SA 2.5

״Blue Camel״ הוא מן היצירות שמתאפשרות רק בזכות המפגש החד פעמי שבין מספר מסורות וזהויות. היצירה האמנותית על כל ענפיה מלאה ביצירות מן הסוג הזה, החל מספריו של סלמן ראשדי, דרך הקולנוע של אקירה קוראסווה ועד ציוריו של פריד אבו-שקרה. יצירה אמנותית ניזונה מן הפירוק של הגדרות, לא מקיבוען. המפגש הבין-תרבותי הוא בעל פוטנציאל הפירוק הגדול ביותר שכן הוא הרגע בוא אדם נאלץ לבחון את עצמו דרך עיניו של אחר, להחיל על עצמו תפיסות ורעיונות שזרים לו, ולמדוד את האופן שבו הוא ותפיסותיו מתקבלות אצל הזולת השונה ממנו.

אלא שבישראל 2016, משטר הזהויות סבור אחרת. השיח התרבותי בישראל מנסה לקבע תפיסה אשר על פיה מטרתה של אמנות אינה להוות גשר תרבותי וזהותי אלא גדר, דגל ומבצר. מבחינה זו, ניתן לומר שהצלחתם הגדולה ביותר של אשפי הזהויות היא לאו דווקא בספירות החברתיות והפוליטיות, בהן יוצאי עדות המזרח (ומיעוטים אחרים) ממשיכים לסבול מקיפוח, אלא בספירה התרבותית. בישראל של היום אין משוררים טובים או לא טובים, אין סופרים מעמיקים או שאינם מעמיקים, אין תוכניות טלוויזיה חדשניות או שאינן חדשניות, יש רק משוררים אשכנזים או משוררים מזרחים, תוכניות טלוויזיה שוביניסטיות ומולן תוכניות פמיניסטיות, ואמנות ערבית ומולה אמנות יהודית. המעבר, אם כן, הוא משיח איכותני (על כל פגמיו, עיוותיו והפוליטיקה הטמונה בו) לשיח זהותי שמתעלם כמעט לחלוטין ממרכיב האיכות ביצירה. לפני שנשאל אם היצירה מעניינת או מחדשת, נשאל אם היא גזענית, פמיניסטית, אשכנזית מדי, מזרחית מדי, לאומית מדי, לא לאומית מספיק. לאחר מכן, אם תישאר יצירה, נוכל לדבר על תוכנה. זהו שיח נטול כל סקרנות אינטלקטואלית, יש בו רק להט אידיאולוגי. הוא גם שיח נטול כל הפתעות: לעתים רחוקות נמצא את עצמנו מופתעים מדעתו של איש תרבות א’ על יצירתו של אמן ב’ – מפת התמיכות וההתנגדויות ניתנת לשרטוט על פי מפתח זהותי ומגדרי ברוב המכריע של המקרים.

בישראל של היום אין משוררים טובים או לא טובים, אין סופרים מעמיקים או שאינם מעמיקים, אין תוכניות טלוויזיה חדשניות או שאינן חדשניות, יש רק משוררים אשכנזים או משוררים מזרחים, תוכניות טלוויזיה שוביניסטיות ומולן תוכניות פמיניסטיות, ואמנות ערבית ומולה אמנות יהודית. המעבר, אם כן, הוא משיח איכותני (על כל פגמיו, עיוותיו והפוליטיקה הטמונה בו) לשיח זהותי שמתעלם כמעט לחלוטין ממרכיב האיכות ביצירה

בין האדריכלים המשמעותיים של תפיסה זו הוא היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי. כיאה למעמד זה, קל בצורה יוצאת דופן לנחש איזו עמדה כחלילי ינקוט כלפי יצירה זו או אחרת, ללא קשר לטיבה, רק על פי זהות יוצרה (כחלילי, כידוע, מעיד על תמיכתו באנשי ציבור רק מעצם היותם מזרחים, גם אם אלו עוברים על החוק או מתנהגים באופן שמנוגד לערכיו). כמעט וניתן לדמיין את נדנוד הראש הפוסל והמבט הכעוס שהיה כחלילי עוטה על עצמו ברגע שמיעת ההשפעות המערביות שאבו ח’ליל מאמץ אל חיקו. “משתכנז”, הוא היה קובע בחריצות, כפי שקובע לגבי כל מי שזונח בעיניו את סיממני המזרחיות המוחצנת והגאה ומעז לענוד על עצמו גינונים כלל ישראליים – שהם על פי תורתו של כחלילי הם אשכנזים בהכרח. מלאכתו של כחלילי היא מלאכת קטלוג, מיון, סיווג ואפיון. אתם אשכנזים ואלו הם מאפייניכם, אנחנו מזרחים ואלו הם מאפיינינו, כעת כל אחד יסתגר בשבטו ויעסוק בענייניו.

מקרהו של כחלילי הוא מקרה של דיאגנוזה מדויקת שמגיעה עם המלצה טיפולית חסרת תועלת. כך, על הבחנותיו בדבר הדיכוי שיוצאי עדות המזרח סבלו וסובלים ממנו כמעט ואין היום ויכוח בציבוריות הישראלית אך תרופתו לחולה רעה זו היא אימוץ הדיכוי והפיכתו לאידיאולוגיה: מי שמבכה את העובדה שבני אדם מוגדרים רק על פני מוצאם העדתי מבקש לחלק ולסווג את החברה הישראלית כולה על פי מוצא עדתי. חלוקה זו הופכת את העדה למהות מכוננת ולגבול גזרה שאין לחצותו. יוצר מזרחי אשר מחליט ליצור “סתם” סדרה, שאינה מציבה במרכזה את חוויית הזהות, בוגד בתפקידו החברתי וזונח את אחיו למאבק. גרוע מהיוצר המזרחי הוא האשכנזי אשר מתהדר בנוצות לא לו, היינו נוצות המזרח.

בפרק הראשון בסדרתו האחרונה המדוברת של כחלילי, “אכלו לי, שתו לי – הדור הבא“, מצולם השף אסף גרניט כשלצדו אורי נבון שותפו במסעדת מחניודה. גרניט מצולם כשהוא יושב, נבון כשהוא מבשל. בשלב מסוים בראיון, נשאל גרניט על ידי המראיין, אשר ניתן להניח שהוא הבמאי רפאל בלולו, אם ייתכן שנבון הוא זה שמביא את הידע הקולינרי והאווירה, שהרי מחניודה מגישה אוכל בסגנון ים תיכוני, וגרניט עוסק בעיקר ביחסי הציבור. הרי לכם התפיסה הכחלילית מתומצתת, מובאת אל קצהָ האבסורדי, שלא לומר מטופש. לתפיסתם של כחלילי ובלולו, אשכנזי לא מסוגל ללמוד איך לבשל אוכל מזרחי באופן מוצלח, וודאי לא באופן “אותנטי”. על פי אותו היגיון נוכל לטעון שכחלילי ובלולו לא מסוגלים לעשות קולנוע תיעודי רציני, מכיוון שזו אומנות שהתפתחה במערב והם הרי מזרחים (למען הסר ספק, הסדרה טובה ומעניינת). לנבון, מצדו, אמורה להיות גישה אינטואיטיבית אל רזי המטבח המזרחי מעצם היותו מזרחי, ואין הידע שלו קשור למסעדות בהן התמחה, לרבות מסעדת L`escargot הלונדונית והמערבית למדי. זהו לב העניין, כחלילי רואה אשכנזי רוכב על גבו של מזרחי, כאשר מחניודה היא למעשה שיתוף פעולה. בבית הכלא השבטי שכחלילי מדמיין אין מחניודה. יש רגל קרושה או דג מרוקאי. הרי לא נבון ולא גרניט למדו להכין ‘פסטה שחורה בסגנון קטמוני, חמוסטה, זוקיני ופירות ים’ במטבח של סבתא שלהם.

את המימוש הפיזי של תפיסת כחלילי אנו זוכים לראות בפועלה המיניסטריאלי של שרת התרבות מירי רגב. כמו כחלילי, לרגב ברור מאוד היכן עובר הקו בין מזרחיות לאשכנזיות ומכאן שהיא יודעת לשרטט אותו גם בתרבות. אלא שכמו רוב הדיכוטומיות, גם זו של תרבות מערבית למול תרבות מזרחית מתפוררת לרסיסים. קל לשרה רגב לשייך את צ’כוב לאשכנזים, כמו שקל לחסן לשייך להם את זך וקניוק. באותה מידה, אף אחד לא יערער על לקיחת הבעלות המזרחית על ארז ביטון או סמי מיכאל, אבל מה עושים עם אבן גבירול, שכתב בספרד לפני שכלל הייתה חלוקה ליהדות מזרחית ויהדות אשכנזית? מה עושים עם ז’קלין כהנוב, ילידת קהיר, אשר הגדירה עצמה כ’לבנטינית’ וביקשה לינוק הן מהמערב והן מהמזרח? מה עושים ברי סחרוף, יליד טורקיה, שפועל במסורת מוזיקלית מערבית אך משלב בתוכה מכל בכל ועיבד גם את אלתרמן וגם את אבן גבירול? מה עושים עם מאור זגורי כשהוא מעבד את שייקספיר (כמעט גרוע כמו לעבד את צ’כוב)? מה עושים עם רונית מטלון, אשר מתנערת מהקטלוג כמזרחית וכופרת במושג ‘אמנות מזרחית’? הרעיון של אמנות מזרחית שחפה מהשפעות חיצונית מופרך לפחות כמו הרעיון של אמנות ישראלית שהיא בלבד אשכנזית.

תפיסת ה”צדק החלוקתי” של רגב יוצאת מנקודת מוצא מוצדקת: לא ייתכן שהמדינה תממן את האמנות בישראל ולאמנות זו כולה יהיה את אותה הצורה ואותו הגוון במשך עשורים שלמים. אך הפתרון אינו להתחיל לממן תאטראות ופסטיבלי שירה ייעודים לכל עדה ומגזר. צודקים ערספואטיקה בבוז שלהם לערבי שירה בהם פנסיונרים אשכנזים מקריאים שירים לפנסיונרים אשכנזים שכתבו פנסיונרים אשכנזים. יחד עם זאת, ערבי שירה בהם בני עדות המזרח מקריאים לחבריהם לעדה שירים מזרחים שעוסקים בזהותם המזרחית לא יכולים להיות פני השירה כולה. כאשר שרת התרבות מפגינה סלידה ובוז כלפי האשכנזים הפלצנים שקוראים צ’כוב, היא מסמנת למאות אלפי הנערים והנערות המזרחים שרואים בה מודל לחיקוי שאין טעם שיכלו את זמנם על הרוסי ההוא, ואיתו אפשר גם לזרוק לפח את דוסטויבסקי, טולסטוי ונבוקוב. את זך, כידוע, אפשר ורצוי לשרוף. בזירה התרבותית של “הצדק החלוקתי”, אם כן, המזרחים הולכים לתיאטרון המזרחי ומקשיבים לתזמורת האנדלוסית והאשכנזים ניגשים לתערוכות של יאיר גרבוז ומאזינים לתזמורת הפילהרמונית. קל לדמיין את אבו ח’ליל והעוד שלו מסתובבים ממנהל אמנותי אחד למשנהו, נדחים פעם אחר פעם תוך הסברים כגון ‘סליחה, באמת, הייתי מקבל אותך, ובאמת שאתה מנגן יפה מאוד, אבל זה לא מזרחי מספיק, זה מזרחי מדי, ואתה יודע, בכל זאת המימון שלנו הוא סקטוריאלי’.

דרוש תיקון. במדינת אשכנז התרבות השלטת למשך שנים ארוכות מדי עשתה ככל שביכולתה להשתיק קולות שלא היו קולות מערביים. אנו בעיצומה של פריחה שמביאה למרכז הבמה קולות נוספים וחשובים שמאתגרים את השיח הקיים, וטוב שכך. אסור שסופו של תהליך זה יהיה יצירתן של שתי מערכות תרבותיות נבדלות שלא מוכנות לבוא במגע אחת עם השנייה. ראוי שהמטרה תהיה שמאיר ויזלטיר ורועי חסן ישתתפו באותו ערב שירה. ויזלטיר יכול לבוז עד מחר, אבל חסן וחבריו פה, אמירותיהם והשפעתם אמיתיות. חסן יכול לבוז עד מחר, אבל את העברית והמבנה השירי שלו הוא לא למד רק מהוו-טנג קלאן או עופר לוי, הוא כותב במסורת שירית שנתן זך ומאיר ויזלטיר עיצבו. ראוי שהמטרה תהיה שילד במערכת החינוך הישראלית יקרא את צ’כוב ואת מח’פוז, את ביאליק ואת ביטון. הרעיון שצריך לבצע איזושהי בחירה ביניהם, שיש ביניהם איזושהי סתירה, הוא מגוחך, מיושן ונגוע בגזענות. ראוי שהמטרה תהיה שנגן עוד יתיישב על הבמה, יתחיל לנגן, ובמקום לעסוק בזהות האתנית של הצלילים, נוכל פשוט ליהנות מהמוזיקה.

יונתן אנגלנדר הוא בוגר תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטת תל אביב. חוקר ספרות מהגרים ומיעוטים

כנראה שיעניין אותך גם: