דפוס קבוע של "מזרחים: השתמש וזרוק"

א. משפט אלאור ובית הדין הצבאי

יש להבחין בין ״משפט אלאור״ ל״פרשת אזריה״. משפט אלאור הוא האירוע שהתרחש בבית הדין הצבאי בקריה בתל אביב והסתיים ב-4 בינואר 2017. לעומת זאת, פרשת אזריה היא תהליך חברתי הנוגע להיבטים פוליטיים וסוציולוגיים של מהלך המשפט ולתגובות שנצפו לאחר הכרעת בית הדין ופרסום ההרשעה. משפט אלאור קשור לגורלו של אדם צעיר בין 20 אשר נשפט על ידי בית דין צבאי על פעולה של הרג של המחבל הפלסטיני עבד אל פתאח אלשריף, כשהיה פצוע וחסר אונים ואילו פרשת אזריה היא תהליך פוליטי המשקף את הכוחות החברתיים הנאבקים על שליטה בחברה הישראלית ומאיים להתפרץ כמלחמת אזרחים בין יהודים (בין ערבים ליהודים מתרחשת מלחמת אזרחים כבר הרבה שנים). מלחמת האזרחים העומדת בפתח היא גם הסיבה העיקרית לכך שפרשת אזריה מעוררת רגשות עמוקים של סלידה ותמיכה מהצדדים הניצים.

אי אפשר לקיים דיון במשפט אלאור בלי לבחון את סוגיית הייעוץ המשפטי לחייל הנאשם. ההגנה המשפטית – שרבים תרמו כסף לשלם את שכרה היקר – נכשלה כישלון פנומנלי. הסיבה לכישלון יחסית פשוטה: עורכי הדין התווכחו עם עובדות. זהו קו הגנה שנבנה על אסטרטגיה שנועדה לכישלון. עורכי דין יודעים כי עם עובדות ברורות ועדויות מוצקות לא מתווכחים; מערערים את משמעותן ודנים בהקשרים שבהם עובדות אלה התרחשו, אך לא מתווכחים איתן. בחינת חוזק שיניו של סוס מת לא משנה את עובדת מותו. אין ספק שלולא העדות המפלילה המצולמת, המשפט לא היה זוכה לחשיפה בכזו עוצמה, ואולי היה זוכה לפחות תשומת לב מאותה מכה קלה ונודעת בכנף ה-F16 של רמטכ”ל-טייס או בשילוח טיל ממזל”ט בשלט רחוק מיב”א (יחידת בקרה אווירית) עלומה.

אלא שהיה צילום מלא וכך הפך האירוע למבחן מכונן. גם אנשי הצבא דיווחו את שראו עיניהם; בעדויותיהם, שקלו אנשי הצבא את התנהגות החיילים על פי קודים צבאיים מחייבים כגון פקודות פתיחה באש ותגובות צבאיות לסיכונים ביטחוניים. גם קודים אלה ברורים למדי. הרג אדם חייב להיות בהתאם לפקודות פתיחה באש ורק כתוצאה של שיקול ביטחוני או פקודה חוקית. הראיות והעדויות כמעט שאינן משתמעות לשתי פנים כנגד התנהגותו של אלאור אזריה באירוע. לנוכח כל אלה, כישלון קו ההגנה ה”אנטי עובדתי” היה צפוי.

עדויות המומחים אשר זומנו על ידי ההגנה היו לא רלוונטיות במקרה הטוב, ושקריות במקרה השכיח. על כן, ולאור פשיטת הרגל של קו ההגנה, בית המשפט הרשיע את החייל היורה וקבע שהירי בעבד אל פתאח אלשריף הפצוע וחסר האונים היה בניגוד לנהלים וללא שום צורך מבצעי.

קו הגנה פורה יכול היה לחייב את בית המשפט להתמודד עם ההקשרים החברתיים והפוליטיים שהכיבוש והאלימות הטמונה בו יוצרים בתודעתו של חייל בודד ובפעולותיו. למשל, ניתן היה לזמן לבית המשפט פוליטיקאים שבמהלך השנים האחרונות קבעו באמצעי התקשורת כי אסור בתכלית האיסור לאפשר מצב שבו מחבלים יצאו בחיים מאירועי התנקשות או דקירה. אך הייעוץ המשפטי שקיבל אזריה נכשל ולמעשה השתתף – ביודעין או שלא ביודעין – במהלך ניצול ציני של משפט אלאור אזריה לצרכים פוליטיים.

אך אחרי ככלות הכול, לכולם ידוע כי צבא ההגנה לישראל ושירותי הבטחון הורגים פלסטינים בצורות מצורות שונות. הרג כזה הוא בגדר מעשה יומיומי. אם כך, מהו טיבו של הדבר אשר נפל במקרה אלאור אזריה?

ב. פרשת אזריה

“פרשת אזריה” היא פרשה פוליטית שבה כוחות פוליטיים עושים שימוש ציני באירוע המשפט ובגורלה של משפחת אלאור אזריה לצורך קידום סדר יום פוליטי משלהם. היעד אינו הגנת המשפחה אלא קעקועם של מוסדות חברתיים קיימים כמו סמכות הצבא, בית הדין, בתי המשפט והחוקים הקיימים. מוסדות חברתיים אלה נשלטים על ידי אליטה מסוימת, אשר אליטה אחרת שמעוניינת לרשת את תפקידה ולהשתלט על מעמדה, מנסה לקעקע. זהו מאבק על שליטה בחברה הישראלית הניטש בין שתי אליטות אשכנזיות. המזרחים משמשים כאן כחומר בערה שניתן לזורקו לאחר השימוש.

אין ספק כי משפחת אזריה שיתפה – מרצון, מחוסר ידיעה או באמונה תמימה – פעולה עם הניצול הציני שנעשה בהם על ידי כוחות הימין היהודי-ישראלי, המשקפים את הסחי הפוליטי של החברה הישראלית. הימין היהודי-לאומי טמן את ידו בגסות בצלחתה של משפחת אזריה; החל מראש הממשלה וכלה באחרון ידידיו של “הצל” או ארגון לה פמיליה. שני אלה, האחרונים, הם ארגוני טרור פוליטיים יהודיים ישראלים לכל דבר ועניין. הם נאבקים בחברה הישראלית ובמדינת ישראל. כל אלה, כולל ראש הממשלה, משרתים את יעדיו של ימין-דתי-לאומי לבן ומאורגן.

זוהי טרגדיה של משפחה מזרחית שנוצחה על ידי ימין דתי-לאומי ולבן שמצא בפרשה זו מכרה זהב פוליטי. ניצחון הימין הושג תוך חריש עמוק על גבם של חיילים מזרחים, משפחות מזרחיות והמון מזרחי. בניתוח סוציולוגי ופוליטי שכזה אין ולא היו שום הפתעות. פרשת משפחת אזריה היא דוגמה מאלפת לבאנליות של שליטה אשכנזית בחברה הישראלית. ניצולה של משפחת אזריה הוא המשך דפוס קבוע של “מזרחים: השתמש וזרוק”.

כל השחקנים בדרמה זו מילאו את תפקידם כיאות. אלאור התנהג כפי שלימדה אותו מערכת החינוך הישראלית; משפחת אזריה עשתה את מה שמשפחות מזרחיות רבות עושות: נותרה נאמנה למסר יהודי ימני של החברה הישראלית, מסר אשר מדכא וקורע אותה לגזרים. הימין המתלהם הופיע ברחובות; הימין המאורגן חיכך את ידיו במשרדיו מרחוק; הצבא אמר את דברו; פוליטיקאים משכו כל אחד לכיוונו.

מזרחים בישראל הם כלי שרת בידי כוחות אחרים. מיליוני מזרחים שומרי החוק והנאמנים למדינה ולמוסדותיה הפכו “להמון” באמצעות הסתה פוליטית של עיתונאים רבים והתקשרות שמחה לשתף פעולה עם הגדרת אומללה זו של המציאות. מזרחים ככלל מוצגים כהמון משולח רסן בדמותו של “הצל” ובדמותם של להב”ה ו”לה פמליה” שהם ארגוני טרור יהודיים.

הצגתם של מזרחים כ”המון” היה שלב ראשון בטיפול שבדרך כלל מוענק למזרחים. בישראל מטפלים בהמון משולח רסן באמצעות זרנוקי מים, כליאה המונית ואלימות משטרתית. זאת אומרת, ב”המון” מטפלים באמצעות פתולוגיזציה וקרימינליזציה. לב ליבה של פעולת ההפקרה וההפקרות האשכנזיים בחברה הישראלית מימין או משמאל הוא פתולוגיזציה וקרימינליזציה של מזרחים.

אלאור אזריה יוכנס לכלא והש.ג. ישלם את מחיר הכיבוש. המשאבים, הכוח וההון לכיבוש ימשיכו לזרום לכיסים הנכונים. הכנף לא תרעד, והמזל”ט ישגר טיל. כמו במשחקי וידיאו. נקי. הש.ג. מעולם לא היווה בעיה ממשית בישראל. מבחינת השלטון, את בעיית הש.ג. פותרים באמצעות “בוטקה” (או “פרויקט שיקום שכונות” או “פטור ממס ליישובי פריפריה”). הבוטקה מוצבת בפתח הארמון ליד השער המתרומם ונפתח. מזרחים הם השי”ן גימ”לים של החברה הישראלית, פותחים וסוגרים את שער הברזל. זה כל תפקידם.

בארמון, חיים ראשי הממשלה ונשותיהם, מפקדי הצבא ורעיותיהם, פוליטיקאים ופוליטיקאיות, פרופסורים ופרופסוריות, שופטים ושופטות, עורכי דין ועורכות דין, מקבלי החלטות ומנהלי מוסדות. דרי הארמון לעולם עוברים על פניו של הש.ג. בלי להניד עפעף.

כמובן שאפשר להמשיך, להתעלם ולהפקיר את הש.ג. רק משום שהוא מאפשר זאת. הוא הרי יכול לסרב להרים או לפתוח את השער; הוא יכול לסרב למלא את תפקידו בנאמנות. הוא יכול לסרב לשתף פעולה עם התפקיד השטני שייעדו לו (תודה לפרופ’ צבי בן דור בנית). משפחת אזריה, כמו רוב המזרחים שומרי הגדר של החברה הישראלית, אימצה לחיקה את התפקיד הנואל שמייעדת להם האליטה האשכנזית.

במקרה הנידון זוהי אליטת הימין היהודי-דתי ולאומי, שעם שורותיה נמנים ראש ממשלה מושחת, שרי ממשלה משולחי רסן, אליטה שבה מפלגה של “בית יהודי” מחריבה חברה ומדינה למען אידיאולוגיה משיחית, כוח והון של שחיתות. שחיתות המוסווית כאמונה דתית יהודית המקריבה את עם ישראל למען ארץ ישראל בשם תורת ישראל. לאליטה זו מצטרפים מתנחלים מופקרים החיים בשטחים הכבושים. בקיצור, אליטת הימין-היהודי-דתי-לאומי מבטאה אלימות יהודית בתואנה של עבודת שמים. אלה באים לידי ביטוי בפרקטיקה קבועה של כיבוש והרג של פלסטינים.

ג. מלחמת אזרחים יהודים ישראלים

פרשת אזריה מצעידה את החברה הישראלית צעד נוסף לקראת מלחמת אזרחים. מי שחושב כי החברה הישראלית תגיע למצב של חברה אזרחית ללא מלחמת אזרחים חי באשליה פוליטית עמוקה. בין יהודים לערבים מתקיימת כאמור מלחמת אזרחים מזה זמן רב. השאלה מתי תפרוץ מלחמה כזו בקרב יהודים היא רק שאלה של זמן.

לעומת אשכנזים הנאבקים על כוח, אינטרסים ויעדים חברתיים ברורים למדי, מזרחים מוצאים את עצמם פעם נוספת בצד השגוי של ההיסטוריה. מזרחים, כמו משפחת אזריה, הינם אובייקט של התרחשות היסטורית. אין הם עושים היסטוריה בעצמם. למרות זאת הם משלמים מחיר מלא על שינויים שאחרים עושים בהיסטוריה. בדיוק כפי שמשפחת אלאור משלמת בפרשת אזריה.

העילה למלחמת אזרחים עשויה להיות מקרה נוסף של התנגחות בשלטון החוק ובפרוצדורה הדמוקרטית. למעשה, זה היה נושא משפטו של אלאור אזריה. שלטון החוק ופרוצדורה משפטית היו הגורם שהפך משפט זה לסלע מחלוקת פוליטית, חברתית, תרבותית וקיומית. מצד אחד שלטון החוק, הפרוצדורה, סמכות חוקית והיגיון השכל הישר ומולם התלהמות פוליטית-לאומנית-דתית ואינטרסים של כוחות חברתיים עמוקים ביותר. מערך אינטרסים נוגדים אלה מבטא את המאבק בין שתי קבוצות אליטה אשכנזיות: החילונית והדתית-לאומית.

לעומת אשכנזים הנאבקים על כוח, אינטרסים ויעדים חברתיים ברורים למדי, מזרחים מוצאים את עצמם פעם נוספת בצד השגוי של ההיסטוריה. מזרחים, כמו משפחת אזריה, הינם אובייקט של התרחשות היסטורית. אין הם עושים היסטוריה בעצמם. למרות זאת הם משלמים מחיר מלא על שינויים שאחרים עושים בהיסטוריה. בדיוק כפי שמשפחת אלאור משלמת בפרשת אזריה.

כיום החברה הישראלית חיה בשלב המעבר של תהליך ארוך. המעבר של כח מאליטה אשכנזית חילונית השלטת בהון, באדמה ובמוסדות חברתיים רבים לאליטה אשכנזית דתית-לאומית אשר רוצה להשתלט על הון, אדמה ועל מוסדותיה של החברה הישראלית.

ד. דרייפוס ישראלי

רבים טוענים כי פרשת אזריה דומה במאפייניה לפרשה פוליטית אחרת הנלמדת בישראל: “פרשת דרייפוס” בצרפת של הרפובליקה השלישית. מובן כי דמיון היסטורי אינו שוויון היסטורי. אין ״דפוסים״ קבועים בהיסטוריה. יחד עם זאת ניתן לזהות קווי דמיון בין מה שקרה בפרשת אזריה לפרשת דרייפוס.

בצרפת של הרפובליקה השלישית – המתח בין תביעות דתיות ותרבותיות ודרישה אזרחית של שלטון החוק בא לידי ביטוי מובחן בפרשת דרייפוס (1894-1906). טענת התביעה היתה כי דרייפוס שהיה קצין יהודי יחיד במטה הכללי של הצבא הצרפתי, העביר סודות צבאיים לנספח הצבאי של גרמניה בפריז. משפט דרייפוס היה תוצר של עלילה אשר עם הזמן התבררה כעלילה אנטישמית שנרקחה משילוב אינטרסים של גנרלים מושחתים בצבא ואישים בכנסיה ובפוליטיקה הצרפתית אשר התכוונו לבטל את הישגיה של המהפכה הצרפתית: אזרחות צרפתית פורמלית הכוללת גם את יהודי צרפת.

בפרשת דרייפוס התגלע המתח בין הרצון ושפת המהפכה של חירות, שיויון ואחווה בין אזרחים לבין המונרכיה שהובסה במהפכה. בין המובילים במחנה הימין הצרפתי היו אדואר דרימון העורך של העיתון “לה ליבר פארול” ושארל מוראס מנהיגה של “האקסיון פרנסייז”. מוראס טען כי את אשמתו של דרייפוס הוא מסיק מיהודיותו; לא מפעולותיו. סיסמתו היתה: “צרפת לצרפתים”. אלה טענו כי נאמנות לאומית צרפתית נבחנת על פי דת ודם. בהפגנות הסוערות הושמעה דרישה חד משמעית: “מוות ליהודים”. “מוות ליהודים” בא לסתור את התביעה לכיבוד זכויותיהם האזרחיות של יהודים אשר הוענקו להם כחלק ממדיניות המהפכה הצרפתית.  

בדרך כלל מציינים את הקשר שבין הציונות ופרשת דרייפוס כשלב התפתחות חשוב בתודעה הציונית של הרצל. היסטורית, רק לקראת סוף האלף החל תיאודור הרצל להביע את הקשר שבין פרשת דרייפוס לרעיונותיו הציוניים. בקיצור, הרצל לא עבר זעזוע ציוני  חשוב יותר למאמר זה היא ההשלכה של “פרשת דרייפוס” על החברה הצרפתית ובעיקר על עיצוב ההבנה הפוליטית בצרפת אשר לצורך להפריד בין דת ומדינה. היבט זה זוכה למעט כיסוי והבנה בישראל הציונית.

כך, כל עוד פרשת דרייפוס לא הגיעה לסיומה, מוסדות דת קתוליים, לסוגיהם השונים, היוו מרכז חשוב בפוליטיקה הלאומית ובממשלה של צרפת. מערכת החינוך נשלטה בידי כמרים ונזירות; מערכת הרווחה היתה בידיהן של נזירות; ראשי הכנסיה היו מעורבים במינויים של ראשי הצבא; והצבא נוהל כשלוחה דתית של הכנסייה. הדת ואנשי דת היו מרכיב מרכזי, חיוני ומכריע בתקופה זו בפוליטיקה של הרפובליקה השלישית.

סיומה של פרשת דרייפוס בשנת 1904 שם קץ לתפקיד המרכזי של מוסדות דת קתוליים בחברה הצרפתית. תהליך מעבר זה של כוח מאליטה דתית לאליטה אזרחית הוא אשר הכתיב והפך את משפט דרייפוס ל”פרשת דרייפוס” וכמעט גרם למלחמת אזרחים בצרפת בעת התרחשות הפרשה. המלחמה נמנעה משום ששני מנהיגים פוליטיים – ז’אן ז’ורס וג’ורג’ קלמנסאו – הבינו כי יעדיהם של האנטי-דרייפוסים לא היו רק פגיעה בדרייפוס וביהודים, אלא הפגיעה ברפובליקה ובשלטון החוק היו יעדיהם המרכזיים. רק שיתוף הפעולה בין שני פוליטיקאים אלה מנע את גלישתה של צרפת למלחמת אזרחים.   

יחד עם זאת, פתרונה של “בעיית דרייפוס” והפרדת הדת מהמדינה לא הביאו לקיצה את האנטישמיות הצרפתית וגם הלאומנות והשובינזם הצרפתי לא הגיעו לקיצם. כמעט 40 שנה לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, נחשפה מלחמת אזרחים גלויה זו בצורת המאבק בין תומכי הרפובליקה ועקרונות המהפכה והלאומנים שהעדיפו את “צרפת לצרפתים” והבטיחו “מוות ליהודים”, אך שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי של צרפת. בשמה של נאמנות לאומנית, דתית וגזענית תמך שלטון וישי בנאצים כנגד צרפתים: יהודים ושאינם יהודים כאחד. עד כמה רחוקות הצעקות של “מוות לערבים” ו”מדינה יהודית” מצעקותיהם של צרפתים מתנגדי דרייפוס? 

“פרשת אזריה” מצביעה על כך כי ישנו סיכוי סביר כי שליטתו של הבית היהודי והמחנה הדתי-לאומי אולי מגיעה לקץ דרכה, ושהקשר שבין מזרחים לדתיות לאומית הולך ונפרם. היא חושפת את השקר והשחיתות של המחנה הדתי לאומי, את נביבות דרישותיו, את חוסר המוצא המוסרי, חברתי פוליטי של הכיבוש ובעיקר את הניצול הבוטה של חיילי צה”ל למען צרכיו של מיעוט חברתי. במשוואת כוחות אלה, משפחת אלאור אזריה היא עדות וסמל למחיר העצום שמשלמות משפחות מזרחיות רבות למען קיומו ומימושו של סיפוח השטחים ודיכוי הפלסטינים. כך, גם מושג חיסולה הממשי של אופצית מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית עם פרוצדורה פורמלית של אזרחות ושוויון בפני החוק.

באיזה צד של ההיסטוריה ימצאו עצמם השי”ן גימ”לים של החברה הישראלית? האם הם ימשיכו לשכון בבוטקה של הש.ג. כדי לפתוח ולסגור את שער הארמון למנהלי ההצגה ההיסטורית שנקראת החברה הישראלית ומדינת ישראל? האם מזרחים ימשיכו להיות “דיירי משנה” בבית שהם משלמים עליו את מלוא שכר הדירה? האם מזרחים יהיו בצד של “מוות לערבים” או בצד של אזרחות, שלטון החוק והפסקת הכיבוש שהוא הצד של דיירי הבית מלאים במזרח התיכון? האם מזרחים יהפכו לקבוצה שעושה היסטוריה ולא רק לאובייקט של עשייה היסטורית של אחרים. ימים יגידו. “פרשת אזריה” חשפה, באור בוטה, צומת היסטורי זה.