מרצ היא שמאל של עולם ישן
חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
אקדים ואומר שיש משהו עצוב בהתנהלותו של הוויכוח ובאופיה של המחלוקת בצידה השמאלי של המפה הפוליטית. העצב טמון, מצד אחד, במה שמכונה תכופות “הצטמקותו” של השמאל בישראל. במישור הפוליטי הפורמלי השמאל (כפי שהוא מכונה שם, הסתייגויות בהמשך) הולך ופוחת. גם מבחינה רעיונית וגם מבחינת היקפו. מצד שני, זה עצוב שבעוד שבעולם הגדול יש התעוררות של השמאל כרעיון פוליטי, כאן הדבר בקושי מותיר את רישומו, בעיקר בגלל החשש של מי שפועלים כשמאל להזדהות כשמאל.
אחת הבעיות של השמאל, כך שבים ואומרים, שהוא לא מתחבר או לא מסוגל להתחבר לעם, או לעממיות. במלים אחרות, השמאל מנותק מהמזרחים ומהסיפור המזרחי. אם יש משהו שמערכת הבחירות לכנסת ה-20 לימדה את הפוליטיקאים, לאחר הניסיון הכושל לקיים ממשלה נטולת מזרחים, הוא שהמזרחים זה הסיפור. ובכל לאור ההתעוררות במרצ, כולל ניסיון לפריימריז פתוחים, במטרה להתחבר לפריפריה, או איך שירצו לקרוא לזה. חשוב להבין מהן האפשרויות העומדות בפניה.
ככל שאנחנו מוכנים לקבל שבישראל יש שמאל על המפה הפוליטית (וזה לא מובן מאליו, לב גרינברג רואה בתוויות האלה תיוגים שבטיים ולא עמדות פוליטיות אידיאולוגיות, ואני מסכים), מרצ היא כטענתה “הבית של השמאל”. בלה-לה לנד של הפוליטיקה הישראלית, מספיק שכל מה שתרצה זה להיפרד משטחי 1967 ומהפלסטינים על מנת להיקרא שמאל. אם אתה אחד מאותם גנרלים מפוחדים החוששים שאחמד טיבי יהיה ראש ממשלה אז אתה שמאל-מרכז (העבודה… סליחה, “המחנה הציוני”), ואם אתם קצינים (זוטרים על-פי רוב) המבקשים לחדול ממלאכת הכיבוש (מטרה ראויה ללא ספק) אתם שמאל ציוני (קיצוני בז’רגון העכשווי). אם את תומכת גם בהכרה בזכויות הפלסטינים (כולל זכות ההגדרה העצמית, שוב – דבר ראוי בפני עצמו), הרי שאת מרצ. בכל מקרה, מוטיב ההיפרדות, קרי הרצון לערבב ככל המעט יהודים וערבים, הוא שקוׁדם כמעט לכל שיקול אחר. זה שמאל, הייתי אומר, במובן מאד מאד מסוים ומצומצם. כי כאשר מסתכלים החוצה לעולם, על מנת להיות שמאל יש לעמוד בעוד תקן אידיאולוגי או שניים.

אז מה הבעיה עם מרצ, “הבית של השמאל”? אני דווקא רוצה להתחיל ברטוריקה. אני לא צריך לכתוב את כל מה שאני יודע על הבעיה של השמאל הציוני עם המזרחים. היא נמצאת בסוף כל משפט שנכתב בציונית. גם בימין, הציונים לא פחות אירופאים מאחיהם בשמאל. אבל אני חושב שלרוב הרטוריקה השלטת במרצ, זו שמעצבנת אותי לפחות, היא זו האנטי-חרדית, ולא רטוריקה אנטי-מזרחית. אני חושב שעיקר האיבה במרצ לש”ס לא נובע ממזרחיותה אלא מחרדיותה. מקרה מייצג הוא פרשת יוסי שריד-משולם נהרי, שנסובה על הכספים הייחודיים החרדיים, ולא על צבעו של נהרי. הרטוריקה האנטי-חרדית, שלעתים גובלת בשפה אנטישמית ממש, אולי מאפיינת שמאל של עולם ישן, שהיה צריך להדגיש את חילוניותו. בעולם החדש השמאל מחויב להכרה בייחודו של האחר ולא ברמיסה שלו. לי אישית, יש הרבה מחלוקות פוליטיות עם המפלגות החרדיות, אבל הרטוריקה של מרצ אינה מעוררת הזדהות, ומבחינה פוליטית היא מעמיקה את האנטגוניזם כלפיה גם בקרב מזרחים לא-חרדים.
מהרטוריקה לפרקטיקה. כאן האנטגוניזם של מרצ מופנה, במישרין או בעקיפין, כלפי המזרחים. הגורם המעמדי יכול לעזור להבין את מהות הבעיה. הפנטזיה של מרצ, כמו בסיסמא הידועה “כסף לשכונות ולא להתנחלויות”, היא לגייס את השכונות בשם השמאל. בשם המאבק בהתנחלויות. אבל השכונות ועיירות הפיתוח לא תהיינה מאגר קולות חדש למרצ כל עוד השפה הכלכלית שלה נעה בין ניאו-ליברליזם לבין תפיסת הקיבוצים כפרח בגני.
מה שנשאר, אם כן, זה שמרצ תפנה אל המעמד הבינוני המזרחי. במידה מסוימת זה כבר עובד. מזרחים על-פי מוצא ולרוב לא על-פי תודעה מצביעים למרצ, מעצם היותם חלק מהמעמד הבינוני שמתאפיין יותר בהיותו יונה פוליטית. זוהי הצבעה מעמדית, לא עדתית. בין אלה אפשר למצוא גם את המזרחים המודעים, מי שזהותם אינה תלויה בהצבעתם הפוליטית. אני יכול להיות אחד מאלה. היפותטית. אבל עבור מי שהחוויה שלהם היא של מזרחיות תרבותית, מי שעבורם המזרחיות היא לא בחירה אלא חלק מבית הגידול שלהם, המזרחיות הפוליטית הייתה כורח, וזו התממשה בליכוד כזכור ולא במפא”י. לך תוציא אותם עכשיו משם ותצפה מהם להצביע למרצ, המזוהה בראש וראשונה עם המפאיניקיות וכל מה שמגיע בחבילה הזו.
שעתיים אחרי שכתבתי את הטיוטא לדברים האלה קראתי בפייסבוק שדודי מזרחי, פעיל יקר, הודיע על הצטרפותו למרצ לנצח. איני יכול לדבר ממקומו של דודי ואני לא רוצה לזלזל בתקווה לשנות את מרצ מבפנים, גם אם אני לא שותף לה. אני רק יכול לקוות שהשמאל בישראל, כלומר השמאל האשכנזי-ציוני יבין שצריך לדבר מחדש על מהו שמאל (השמאל המזרחי הבין את זה מזמן!). הבלגן שנוצר אצלנו בין שמאל לימין מעיד על כך שהשמאל באמת זקוק לבית. בינתיים, יש לו – בקושי רב – בוטקה!


