מאסטר המריבה
תזת מאסטר של ג’ני פטו (Peto), סטודנטית באוניברסיטת טורונטו, מעוררת מחלוקת חריפה באקדמיה, באינטרט ואפילו בפרלמנט הקנדי שבו הובעה ביקורת חריפה אודותיה. נושא התזה של פטו – יהודייה אנטי-ציונית, חברה בקואליציה נגד האפרטהייד הישראלי ונכדה למשפחה של ניצולי שואה – הוא “תחושת הקרבן של בעלי העוצמה: יהודים לבנים, ציונות והגזענות של חינוך השואה ההגמוני”. בעקבות הביקורת בקהילה היהודית ודיווחים בעיתונות, עלתה תזת המאסטר של פטו לדיון בפרלמנט, שם כינה אותה חבר הפרלמנט סטיב קלרק “מסמך אנטישמי מזעזע”, ואילו אריק הוסקינס, שר ההגירה, אמר שהיא “דוחה”.
על מה המהומה? זו תמצית התזה (אבסרקט) של פטו:
“העבודה הזו מתמקדת בשאלות של זהות יהודית, לובן (whiteness) וקורבניות בחינוך השואה ההגמוני. הטיעון שלי הוא שכיום יהודים ממוצא אירופי נהנים מזכויות יתר של לבנים והם שייכים למעמד החברתי-כלכלי הגבוה ביותר במערב. למרות זכות היתר הזו, הקהילה היהודית המאורגנת מעלה טענות אודות היותה קורבן, טענות הזוכות לאישור הן בקרב הקהילה היהודית והן בשיח הציבורי המערבי. הטענות אודות תחושת הקורבן הזו אינה יותר על המציאות, אולם טענות אלו ממשיכות להיות מופצות כיוון שזהות יהודית המבוססת על דימוי הקורבן מיטיבה עם הקהילה היהודית המאורגנת ועם מדינת ישראל. אני מתמקדת בשני פרויקטים של חינוך השואה – מצעד החיים, ומצעד הזיכרון והתקווה – על מנת להראות כיצד נעשה שימוש בדימוי הקורבן היהודי באופן שמטשטש את זכויות היתר היהודיות, כיצד החינוך הזה מכחיש את הגזענות היהודית ומקדם את האינטרסים של מדינת ישראל”.
את התזה המלאה של פטו אפשר לקרוא כאן.
הבמאי אבי לואיס מדווח ביתר פירוט על הפרשה, ומסביר מדוע התקשורת ממהרת לתייג כל ביקורת על ישראל כ”אנטישמיות”. בתחילת החודש הוא אף ביים ל”אל ג’זירה” כתבה על התמיכה ההולכת וגוברת של קנדה בישראל, והעלייה בהתקפות נגד ארגונים פרו-פלסטינים:


