בהפגנה הגדולה ביום שישי נדהמתי לראות נשים רבות שלא ראיתי קודם. זה רק מעיד על חומרת המצב: האלימות מתקרבת יותר ויותר לזירות הקטנות שלנו, נהיית חלק שגרתי בחיינו, אך הפחד ששיתק אותנו מתחיל דווקא להוביל לפעולה. איה זינאתי, פעילה פמיניסטית פלסטינית מלוד, על המאבק בעקבות הרצח של דועאא׳ אבו שרך
מינויין הטרי של שופטות יוצאות אתיופיה מדגים את התעוררותו של שיח ביורוקרטי חדש המבטא לכאורה שינוי, אלא שלמעשה זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הביורוקרטיה משמרת את יחסיה עם שכבה דקה של אתיופים המשרתים בה, אך חותרת למיצוב מחדש כתגובה לגל הביקורת הנחוש של צעירים יוצאי אתיופיה
שאלנו א.נשים שלקחו חלק במאבקים שונים או מצאו עצמםן במרכזה של סוּפה ציבורית, מה הדבר שציער אותםן בשנה החולפת ומה הם מייחלים לעצמם ולעולם לשנת תשע״ז הבאה עלינו (נקווה ש)לטובה
הטון המתנשא והגערני והשאלות המקנטרות שהופנו לאיימן עודה כילד הסורר שהגיע לאולפן שישי, שיקפו את מהותה של התקשורת בישראל: מקהלה של שיח מגויס שאין בו לגיטימציה לעוד נקודת מבט
מאחורי הרצח של דועאא אבו שרך עומדת חברה שלמה, הסובלת מעיוות ערכי קשה ומעניקה לגברים שלה זכויות יתר רק בגלל מינם. הם מתחנכים לראות נשים כפחותות ערך ונאבקים באלימות על מה שנתפס ככבודם הרמוס כשהחברה מתקדמת לקראת שוויון
התנהלותו של השופט יוסף שפירא בפרשת בל”ד מדגימה כיצד מי שתפקידו לבקר את התנהלות המדינה ולדאוג לאינטרס הציבור ובמיוחד לנרדפים על ידי השלטונות, הופך לכלי בידו של המשטר ומנצל את תפקידו הציבורי על מנת לפגוע באופוזיציה ובתפקודה
״היהודים *גורשו בכוח* מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק א׳
ח”כ באסל גטאס ותומכיו מחשיבים עצמם ל”מצפן” של החברה הערבית, אבל הם איבדו מזמן את הצפון. כמו מקביליהם בימין הלאומני היהודי, הם נבנים מפירוד, מפופוליזם זול ומזיק. ובדיוק כמו בימין היהודי, הם מדירים מהמחנה כל דעה שונה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
