הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים “התיק נסגר מחוסר ראיות”. זוכרים למשל את סאג’י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
אצל דרוויש של איבתיסאם מראענה-מנוחין אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו, לבין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה. מירון רפופורט חזר נרגש מהסרט “תרשום, אני ערבי” בדוקאביב
המעשה הנפשע של דוד אדמוב, כמו תנועות “הסרבנים הגיבורים”, הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. צריך לשאול, מהן הנסיבות הפוליטיות, מהי אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? האם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?
המדיניות של צמצום הפיתוח הפלסטיני איננה סוגייה פוליטית ואינה קשורה לשאלת ההתיישבות בגדה – זו שאלה של זכויות אדם, והיא צריכה להיות נידונה בלי קשר למו”מ המדיני. לקראת דיון בבג”צ
רשויות ביטחוניות משקיעות משאבים רבים בהסוואת אי-ציותן ל”שלטון החוק”, כשחלק מהעניין הוא בניית תדמית של ציות לכאורה. לכל אחד מכוחות הביטחון יש מנגנון בדיקת תלונות משלו: מבוא למחקר שבדק מה קורה עם תלונות למצ”ח (רמז: לא הרבה)
הפלסטינים הכירו בישראל כבר שלוש פעמים. המצרים מעולם לא נתבעו להכיר בישראל כמדינה יהודית. תביעה להכיר בהגיון הפנימי של מדינה היא תביעה מוזרה בפוליטיקה הבינלאומית ויש לה משמעויות מזיקות לתובעים
המושג של מדינה יהודית מנוגד לכאורה למושג של מדינת כל אזרחיה ולא בצדק. מאיר בוזגלו מתחיל לפרק “מדינות” אלה לערכים המרכיבים אותן כדי להבחין בין מאבק צודק ללא צודק ומבקש להיאבק על משמעות פוריה ומוסרית של המושג של מדינה יהודית עבור כל אזרחיה
בחג פורים 1994 טבח ד”ר ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה – טרגדיה שיצרה שרשרת אירועים אשר עיצבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשרים השנים האחרונות יותר מכל מעשה אחר. אך אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם יותר: באבן אחת על הר הבית, ברופא ערבי שלא ישכח איך הרופא היהודי הציל את חייו…
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
