כשהנכבה מתמשכת והיא תמונת מצב, מציאות ושגרת חיים שמחלחלת בך – אתה לא צריך יום מיוחד לזכור את העוול והאסון הפרטיים והקולקטיביים. ובאופק אין שום שינוי או הכרה והזדהות
ספרות מגויסת לרעיון פוליטי ספציפי מציבה אתגר פוסט-מודרני, אירוני ומחויך, לתפיסה שספרות “טובה” נובעת ממעיין “טהור” ממניעים פוליטיים. אפי בת-אילן על אסופת הסיפורים הקצרים בעברית ובערבית, “עַוּדָה”, שבמרכזה שיבה מדומינת של פליטים
שר השיכון אורי אריאל חשב שזה רעיון טוב להעביר 100 מיליון שקלים (!) ששוכבים בקופה של עמידר לגרעינים תורניים. כי למה להשקיע כסף במי שנאבקים על קורת גג – קורבנות מערכת הדיור הציבורי בישראל – אם אפשר לתת אותו לאנשים עם “אידיאולוגיה”?
מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב”מאחורי הסורגים” ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו “החיים על פי אגפא” – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום עם רעב גדול. וכשרעבים, גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה – איכות זה לוקסוס של שבעים. אבל מאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך אדיפליים
כאשר צפיתי בו, היתה זו הפעם הראשונה שבה חוויתי חיים בהרי האטלס, לא חיים שלמים אבל קטע מספיק עשיר כדי שהכפר לא יזוהה עם פרידה בלבד. מאיר בוזגלו על סרטה של חנה אזולאי הספרי, “אנשים כתומים”
הצידוק היחידי לקיומה של ועדת גרמן הוא הטיעון של “מגיע להם”: עשירים לא צריכים לעמוד בתור, ורופאים “כוכבים” זכאים לשכר שערורייתי. משל היה הכסף המדד הנעלה ביותר של זכות אנושית, שלא לומר מהותה של זכות זו. שלמה סבירסקי מציע שני פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיה