התעלמות מדיכוי אחד ומתן מקום לדיכוי אחר אינה הוגנת, ויש בה משום מתן לגיטימציה לכאב של אחת לעומת האחרת. חברה השואפת לצדק לכל חייבת להכיר בכל הדיכויים, הואיל והאישי הוא הפוליטי
“כשמיטה מתפנה כאן, בדרך כלל שומעים צהלולים וקריאות שמחה. על פי רוב, משמעות הדבר היא שמישהי יצאה לחופשה, או, במקרה הטוב ביותר, המשמעות היא אותה מילה שמתגלגלת בכל יום אלפי פעמים בראשה של כל אחת מאיתנו: חירות!” מרשימותיה של נאזנין דיהימי, שותפתה לתא של נסרין סותודה בכלא אווין שבטהרן. תרגמה:…
ובין כל הצילומים שמנסים לשדר גלאם של פעם, בלי נקיפת מצפון אחת, מופיעה התמונה הזו, שבה יעל רייך באוברול קצרצר ואדום מחבקת שתי עוזרות בית שחורות. הערה על הקולקציה החדשה והקטלוג של המעצבת דורית בר אור
עיון בתוכניתה של העבודה “לכלכלה הוגנת” מגלה עד כמה צדקה יחימוביץ’ כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונת המשוררת, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרות למחצית הענייה של אזרחי ישראל
כמו כל סוגי האלימות במשפחה, גם אונס בין בני זוג מלווה בתחושות אשם, במבוכה, בפחד שלא יאמינו לנו או שיאשימו אותנו. פעמים אנו עצמנו לא בטוחות אם בוצעה עברה. אז אנו מדחיקות, מתעלמות, מתרצות, ומקוות לטוב. תגובה בין היתר לאותה כתבה באתר מאקו שייעצה לגברים כיצד להתמודד עם “תירוצי לא…
כל פעילה להט”בית מנוסה יודעת: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה. האירוע האחרון של מאקו גאווה, על טהרת גברים הומואים בלבד, חשף זאת שוב. בפאנל אלטרנטיבי ניסינו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בלי לוותר על שיח מורכב
ערבי בישראל מוצא עצמו ניצב בפני השניוּת הלשונית. זוהי שניות המתחילה מהכורח, או מהצורך לרכוש בקיאות בשפת התרבות השלטת. צורך היוצר מערכות של כפיפות לשפה השלטת. יחסים שאינם יחסי אהבה כי אם יחסים כפויים הנובעים מן הדומיננטיות של העברית, ומן המונופול שלה על האלימות