איתמר מן מבקר הן את המשתמשים במשפט הבינלאומי להשגת יתרון אסטרטגי והן את התופסים אותו כקיים במנותק מהקהילה המקומית. במקום זאת, הוא טוען שיש להפקיע את המונופול על הגדרות כגון ״אזרחים״ ו״לוחמים״ מידיהם של פרשנים מוסמכים מטעם הצבא או ממשפטנים. איך? בין השאר בפעולה אזרחית ישירה
הייתם בהלם מההרס והרג בעזה. מכמות הרקטות המשוגרות לישראל. מהמנהרות. מאימת הילדים הנסים על נפשם. ממספר החיילים ההרוגים. מהמשפחות השלמות המחוסלות. ממאות הילדים המחוסלים. מההורים שקוברים את ילדיהם. אם לא תתעשתו מהר, תשלמו על ההלם הזה מחיר כבד
להיות אמא בישראל זה לחיות בסתירה, בכל יום, בכל דקה, לעשות הכל כדי להצמיח את ילדיך, לחנך אותם, לדאוג לרווחתם, ובו בזמן לחזק את המערכת שתביא לפגיעה בנפשם ובגופם. בתגובה ל”להיות אמא ישראלית” של ליהיא לפיד
החמאס מתכוונים לפגוע בחפים מפשע והצבא הישראלי לא מתכוון. אולי תשאלו את עצמכם מהם האינטרסים של הקורבנות אותם אתם מעלים למען האינטרסים שלכם? האם מוכנים להקריב את חייהם למען האינטרסים שלכם?
מלחמות “אין-ברירה”, קלישאות אודות “עם הנצח” ואף מלה על האלימות והשיטנה המשתוללטת כעת בכל רחבי הארץ – איגרתו של שי פירון לבוגרי י”ב היא אישוש לכך שמערכת החינוך הישראלית היא בעצם קורס מתמשך בהכנה לצה”ל ובהפנמת הלקח הכוחני של השואה
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
מחכם עבדאללה עבור ברבי שמעון ועד חזקל התלמיד. אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. אמרות לתשעה באב
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
