מאות הרוגים בעזה, על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו לרופאים לזכויות אדם בין המבצע הזה למבצע הבא, שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות, את בתי החולים, את מוסדות השיקום
שליחת החשודים ברצח מוחמד אבו ח’דיר להסתכלות פסיכולוגית וקו הגנה של אי שפיות אינם מפתיעים. הם המשך ישיר של ההבחנה החדה בין “אנחנו” ו”הם”. “הם” ההומופובים ו”אנחנו”. מה אנחנו?
הגורם האמיתי להתלקחות הנוכחית הוא השתלטות הגורמים הקיצוניים הן בישראל והן בפלסטין על השיח ועל המעשה. ההיסטוריה העקובה מדם חוזרת על עצמה מדי שנה או שנתיים, ואין מנוס מפתרון מדיני
אם יש אוניברסליזם חיובי, אז הוא כאן, בין דפי הספר הזה: נשי, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי, מלוכלך ברגעי היומיום, קשוב לסמטה הנסתרת ביותר. לקראת “מחר נעבוד”, ספר שירה ראשון לתהילה חכימי
מרגע שאתה נוטל את החוק לידיך, שזה אומר להרוג ערבים בדיוק כמו שלמדת כשהיית בתפקיד, רק עם פחות אמל”ח ובקיצור, בידיים, אתה יוצא מאוהלה של תורה ובכלל מהיהדות ונהיה חלק מאספסוף רצחני שאינו שייך לשכמותנו. מעכשיו אתה מהערסים, מהדוסים, מהמתנחלים, מהש”סניקים, מהפמיליה של בית”ר וכיו”ב
ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא, על יציאה למבצע צבאי בעזה. אנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש
אמנון לוי נתן לתושבי דרום תל אביב במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה”אמיתית” – מבקשי המקלט. בארגוני הסיוע היו מי שלא אהבו את זה. תגובה
על הכינוס החשוב שהיה אמש בשדרות לא תשמעו בכלי התקשורת המרכזיים. בזמן ששם, בעיר המופגזת ביותר בדרום, דיברו על עצירת ההסתה והגזענות, התקשורת המשיכה לחפש את מי שיצעקו למצלמות סיסמאות חלולות ששמעו קודם לכן מפוליטיקאים פופוליסטיים, וכך שוב מונצח הדימוי הפוגעני של תושבי עיירות הפיתוח כחסרי תרבות ופראיים. אז הנה,…
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
