״היהודים *גורשו בכוח* מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק א׳
ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
כשהמורה שואלת אם זה אונס, הרוחות בכיתה גועשות. הרוב הקולני סבור שזה לא אונס, ושהאשמה היא דווקא הקורבן, ״תלמידה טובה, יפה וביישנית״. המסר הדידקטי “לא זה לא” נמסך בהמולת היציאה להפסקה, והרלוונטיות של השיעור לתלמידים מוטלת בספק מראשיתו
תהליכים עדינים ומאומצים של חמש שנים, שהתקיימו בבית ספר אחד בשכונה מוחלשת אחת בהובלת מנהלת נחושה ומסורה אחת, ייגדעו בקרוב באחת – כשבאותו מקום ממש יוקם בית הספר של היהדות הרפורמית וימחק את בית הספר הקיים. הכל במסווה של הצלת השכונה
סערת מוסינזון מעידה על איכותו המתחסדת והילדותית של השיח על פתיחות מינית בישראל. במקום לצקצק בלשון יש לשאול מה הבעיה שלנו עם פתיחות מינית של אנשים בוגרים, ולמה אנחנו מעזים לצפות בסרטוני מין של אחרים ללא רשותם ולהאשים אותם בהפרת פרטיותם?
לחץ להרחיב את שורות החינוך המקצועי ניכר בישראל, אך נדרשת רפורמה נרחבת במערכות רבות על מנת שהחינוך הזה יוביל את בוגריו להצלחה מעשית. על הדו”ח החדש של מרכז אדוה “לקראת שנת הלימודים 2016/2017: איפה החצי השני? בני הנוער שאינם זכאים לתעודת בגרות”
דו״ח ועדת ביטון אמנם רחוק מלהיות מושלם, אך ההצעה המהפכנית שבו מבקשת לחלץ אותנו מהבלעדיות של הסיפר הציוני קלאסי-אירופוצנטרי ולחשוב מחדש על זהות והיסטוריה. זוהי הצעה שעשויה להועיל לכולנו ולייצר דיאלוג ממשי בין קבוצות על עבר, הווה ועתיד
אין שום סיבה שאדם סביר יתנגד לרוב ההמלצות בדו”ח ועדת ביטון. נקודת המבט היא לעתים ציונית לפני הכל, אבל הוא כולל גם תיאור עשיר ומעניין של המציאות ושל מערכת החינוך הישראלית. נותר לראות כעת האם בנט הוא עוד פוליטיקאי שגוזר קופון על גבה של יהדות המזרח
השבוע הוחלט כי בתי הספר המקצועיים יעברו מפיקוחו של משרד הכלכלה אל משרד החינוך. מדובר בבתי ספר שבאופן שיטתי שולחים ילדים אל שוק העבודה תוך שלילת ההזדמנות שלהם לחינוך בעל ערך