היחס שלו זוכים מבקשי המקלט בחברה הישראלית מלמד אותנו רבות על עצמנו: על חוסר הסובלנות, על החיים רדופי הפראנויה, על האלימות והגזענות, ועל הנכונות להפקיר את החלש ואף להאשים אותו בעצם חולשתו. טלי קריצמן-אמיר בעקבות אירועי ליל אמש בשכונת התקווה
אז כמה מאיתנו נדרשו לשאלה על מה הם מוכנים לוותר בכדי לאפשר קיום משותף עם החרדים? משה שריקי על ההכרח לנסח “טוב כללי” מאחד ולא מפריד בין הציבור החילוני לציבור החרדי, אגב הדיונים על חוק טל. בדיוק ההפך מכל הירון לונדונים
השר ישי מתעקש להתעלם ממציאות החיים בסודאן ובאריתריאה, ולטעון שצריך לכונן איתן יחסים דיפלומטיים (כבר יש) על מנת להחזיר אליהן את ה”מסתננים” תמורת תשלום. במקום להלך אימים על הפליטים ולקצור כותרות, יואיל השר למלא את תפקידו
עם תיקי הפנים והשיכון יכולים היו שרי ש”ס לדאוג שחייו של חולדאי יהיו קשים יותר, כשהוא מתמיד בסירובו העיקש לטפח את החינוך בשכונות הדרום בעיר. חנוטים בחליפותיהם האירופאיות, הם דואגים בעיקר לעצמם
העובדה שארגון ההגירה היהודי הבינלאומי “היאס” צימצם את שיתוף הפעולה עם משרד הפנים בשל מעצר עשרות מבקשי מקלט, היא צעד בכיוון הנכון. אבל בעידן בו ממשלת ישראל מפקירה דיני נפשות – יש צורך בצעדים נוקשים הרבה יותר
אין מה לנשום לרווחה על הרשעת קצב, בטח לא כאשר רואים את מאבקן של משפחות הקורבנות בכרמל – רובן מזרחיות, רוסיות, ערביות ודרוזיות – שנותנות לכולנו שיעור בזכויות אדם