בראיון השיבה שהיא עורכת עם ארי שביט ב"הארץ", קוראת אורית קמיר את העדות נגדו בצורה מניפולטיבית ומסייעת במסגור שלו עצמו כקורבן הפרשה. היום בראיון הרדיו של שביט אצל יעל דן – הנרטיב נסדק אף יותר
״דה מרקר״ והקמפיינים הבלתי נגמרים שלו הם הקול הניאוליברלי העקבי ביותר בזירה הציבורית בישראל. העיתון תומך בצנע חברתי ובהתעללות בעניים, מאדיר תחרות כפתרון קסם ומצדד בהעברת כוח והון מהממשלה וחברת העובדים לטייקונים. אז מה מאפשר לאינטלקטואלים להכשיר אותו?
הפלסטינים יפסיקו לחשוב על זכות השיבה, יפנו את כוחם ומרצם לשיקום ועזה תשגשג. איך הנסים האלה יקרו? ב"הארץ" יש מי שחושבים שצריך למנוע מהם את התמיכה של אונר"א וככה הם ישכחו את המולדת. תגובה
עודד ליפשיץ רואה בכל מקום עסקני קיפוח מזרחים ומשכתב את ההיסטוריה האתנו-מעמדית בישראל כך שתספק לו נחמות. מאמרו על העשורים השוויוניים של ישראל תחת מפא"י לוקה בהבנת העובדות, ומעיד בעיקר על חיפוש אותות של הכבוד האבוד של האשכנזיות הפטרונית
בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
מה הייתם אומרים על מבקר טלוויזיה שמשתמש בחוסר מודעות במילה ״פרחה״, טוען שהפוך זה קפה אשכנזי, רדוף על ידי שדים עדתיים שמדברים ב-ח׳ ו-ע׳ ובטוח שגנבו לו את המדינה?
בנאומה בועידת התרבות עשתה מירי רגב את המעשה הרדיקלי של איגוף השמאל משמאל – דווקא שרת התרבות הימנית חצתה את הקווים עם אג׳נדה של צדק חברתי-תרבותי בלתי מתפשר. ניתוח מעמיק של האג׳נדה של רגב וההתנגדות העצומה כלפיה
עיתון הארץ החליט ש"הליברלים הישראלים הם הציבור המקופח ביותר במדינה" ושדרושה לו אוטונומיה. בדרך הוא מערבב בין תופעות שונות, לא מצליח לזהות כלל את הבעיה ולא מציע פתרון
מהי דמוקרטיה? מונח במילון או מושג תלוי היסטוריה, תרבות ונקודת מבט? אם תשאלו את אלי ברקת, הוא יספר לכם סיפור היסטורי מפותל שהגיע הזמן שאלה שתופסים את עצמם כמגיני הדמוקרטיה (כמו "הארץ") יפנימו אותו
