לידה שנייה: כיצד החזירה השרה מירי רגב את הפוליטי?

לפני כשבועיים פרסמתי ב”הארץ” מאמר דעה שעסק בדמותה של שרת התרבות המדוברת. אני מבקש להוסיף כאן עוד על דבריי. להרגשתי, דווקא כאן, בחוג שלנו, המצומצם, יש לעמוד על הרגע הפוליטי הזה במלוא עוצמתו, שכן נראה שהשיח המזרחי הולך ונכנס אל תוך המיינסטרים בנוף הפוליטי הישראלי. בהרבה מובנים, אפשר כאילו לחוש שהשקפות רבות אליהן אנו, המזרחים הביקורתיים, היינו שותפים, הולכות ומוצאות לעצמן ביטוי גלוי, ולכן עלינו לחשוב ברצינות על עמדתנו לנוכח המצב החדש הזה, לנוכח השתנותה של ישראל.

אני מבקש במאמר זה, מתוך העמדה הברורה שלי (שעליה אני מקווה שיחלקו), לעורר דיון ובו ניתן דין וחשבון כולנו – אלה שתמכו בשיח הביקורתי של פוליטיקת הזהויות – לנוכח ההתמקמות האפשרית שלו בלב ההגמוניה. הייתי רוצה לקרוא לדיון גם את החלוצים של השיח התיאורטי הזה היום (לא אחטא אם אומר שהשניים המרכזיים שהביאו אותו למחוזותינו הם יהודה שנהב וחנן חבר), כשברור שהוא יצא מנחלתה הבלעדית של האקדמיה. לפני גוף הדברים, אני מבקש להציע פרדיגמה לפיה מתרחש תהליך כפול-פנים: מצד אחד, עם מינויה של רגב לשרת התרבות נראה כי האליטה משתנה, משום שלראשונה מזרחים רשאים לחלוק לא רק את הריבונות הצבאית (אשראי שנתן להם כבר מזמן) אלא גם את ההגמוניה התרבותית. מהצד השני, התהליך הזה קורה תוך כדי אימוץ של המזרחים את השיח המזרחי הביקורתי, ולראיה תשובתו הלא פחות ממדהימה לאחרונה של דובר בית”ר ירושלים, שהואשם בכך שאין בקבוצה שחקנים ערבים והשיב שהקבוצה בבעלות ערבי-יהודי ממוצא תימני וכי יש בה שחקנים יהודים-ערבים רבים.

נאומה של השרה רגב בוועידת התרבות של ״הארץ״ היה אירוע יוצא דופן בנוף הפוליטיקה המקומית. הוא החזיר את ישראל לימים בהם נאום ומפגש בין נבחר לבין ציבור היו הליבה הבוערת של המעשה הפוליטי. המתח שחדר את האולם בעת הנאום, שעבר גם בצפייה בשידורו, היה אותו מתח פיזי, אלים ורגשי שבגינו פוליטיקאים ואזרחים שילמו לעתים גם במחיר נפשם. דריכותו של המאבטח של רגב שהלך והתקדם לעברה, הקטיעות וקריאות הביניים, השתיקות הארוכות שלה – הם אותו רעד מפרפר של גוף האדם היוצר את הפוליטי, והם נבטו בחוזקה מבעד לרפיון השולט בשיח בעידן הרשת, המסכים והצלמיות. מספר התגובות העצום לו זכה הנאום מזכיר את המצוקה, הבהלה והמבוכה העולות בישראל בעתות מלחמה. רגב החזירה את הרלוונטיות של הפוליטי בנאום המשול ללידה שנייה של מדינת ישראל, ובאותו מופע רב רגש התגלו החוגים הנאורים של התקשורת ושל האקדמיה במלוא שמרנותם. הנאום זכה לגינויים ועורר רתיעה במה שייזכר ככישלון קולוסאלי של השמאל הישראלי לפתוח פתח לאמפתיה, לתיקון ולקבלת אחריות על עוול ביחסים המורכבים בין אשכנזים, מזרחים וערבים.

מי שהרגיש במתח ובדריכות הבין שהנאום היה אירוע בעל משמעות היסטורית, בדומה לאירועים הגדולים שקבעו את מסלולה של החברה הישראלית בעבר הלא רחוק. ההשתקעות של ראשי הממשלה הישראלים במבצרם, שהתחילה במדיניות מודעת של אריאל שרון (שידע שככל שיגיד פחות כך יהיה אהוד יותר), המשיכה ביתר שאת וציניות בשלטונו של נתניהו, כפי שעמד על כך רביב דרוקר לאחרונה. לאור העימותים התכופים והסוערים בקמפיין הבחירות בארצות הברית, ישראל נדמית מקום פרובינציאלי וחסר תרבות דמוקרטית רצינית. מצב זה כמעט השכיח שבעבר נאומים מול קהל היו יוצרים דיאלוגים מסעירים, לעתים של אירוניה חריפה, כמו למשל בשאלתו הבלתי נשכחת של של שמעון פרס בוועידת מפלגת העבודה ״אני לוזר?״, בעבורה זכה לתשובת ההמון המרה ״כן!״. הפוליטי כמעשה תיאטרלי, כמופע ודרך בלתי אמצעית לפיהם הריבון פוגש בעם ונתון לאחיזתו (במענה הלא הולם, באפשרות ללינץ׳, לרצח) נכחו בוועידת התרבות בתוך קריאות הבוז שהתחלפו בתשואות וחוזר חלילה, ולימדו שישראל עומדת ברגע קריטי, רגע של עיצוב, רגע של הולדת. קריאת ה״קאט״ של ההגמון היא רגע של חתך, של שבר, של תהליכים שהולכים ומבשילים כמו עובר והנה רגע לידתו: קאט, חתכו את חבל הטבור והנה, ישראל השתנתה. על משקל ״ישראל השנייה״, אולי נתן לדבר מעכשיו על לידתה השנייה?

לא קשה להבחין בכך שממשלת הימין הנוכחית היא תמונת מראה של ממשלת רבין השנייה: שתיהן ממשלות של רוב זעום ושתיהן באו באמת למשול, לשנות, לאכוף למפרע את המנדט הזעום שניתן להן. רבין המבוגר ושבע המלחמות הגיע אחרי תקופת השמרים של יצחק שמיר, חדור רוח קרב – לשנות, לתקן, לקדם. כך גם הכוחות הצעירים בממשלת נתניהו הנוכחית, שמרגישים שסוף סוף אינם כרוכים אחרי קואליציות רחבות ומשתקות. ואכן, מי שמזכירה את רבין ההוא, העומד תקיף מול ההמון, מוכיח בקול הבס הזועם שלו, היא דווקא מירי רגב. בכך, היא מייצרת אלטרנטיבה ברורה לנתניהו, חסיד הסרטונים המתלהמים המשודרים מלשכתו.

אמנם לרגב, בניגוד לרבין ונתניהו, יש פחות מה להפסיד בהיותה אך שרה, אולם המעשה שלה מתעלה אף מעבר לדוגמתו של רבין. בניגוד גמור לנתניהו, רבין פעל מתוך יראה וכבוד למעשה האתי (והמנהיגותי) החשוב של מתן דין וחשבון לבוחריו (בהיותו נבחר ציבור ולא שליט שושלתי), אך הפעמים שבהן עמד ממש מול אויביו הפוליטים היו ספורות. בדיוק במידה שבה הממשלה הנוכחית נוקטת בזלזול ואף באלימות כלפי הציבורים הרבים בישראל שלא מזדהים איתה, כך גם רבין התעלם לגמרי משוועתם של המתנחלים, כמו גם של ציבורים גדולים באוכלוסייה שהתנגדו לחלוקת הארץ. בוועידת התרבות של ״הארץ״ עמדה רגב מול האוכלוסייה העוינת ביותר האפשרית: אותה הגמוניה שהיא מכוונת ביודעין להחלשתה כדי לאפשר חלוקה יותר הוגנת (ועל כן צדק חלוקתי) של משאבי משרדה.

על מעשה הבגידה

זהו אולי מהלך חסר תקדים. אפשר להסביר אותו בעמדתם המוכיחה של נביאי ישראל במקרא שעמדו מול העם והוכיחו אותו על חטאיו ומחדליו. הפיגורה של הנביא המקראי הוחלפה בעת המודרנית בזו של הצופה לבית ישראל, או המשורר הלאומי, הפונה לקהילתו ומוכיח אותה מרוב אהבה ודאגה. זו הסיבה שעמדת הצופה הזאת התעצבה בעיקר בזיקה לז׳אנר הסאטירה בחיבוריו של יצחק ארטר מהמאה ה-18. שרת התרבות הפכה בישראל לסטיריקאית. חנן חבר, חוקר הספרות העברית בעת החדשה באוניברסיטת ייל, פרסם בגיליון האחרון של כתב העת ״תיאוריה וביקורת״ מסה הקוראת את הספרות הישראלית העכשווית מבעד למסורת הזאת. עמדתו של הצופה לבית ישראל משולה לעמדה של בגידה, הנובעת מתוך אותו מקום מוכיח אך אוהב. טענתו של חבר היא שהספרות הישראלית העכשווית מזרם השמאל הציוני נמצאת רק על סיפה של בגידה, משום שהיא מעוקרת מהיכולת הפוליטית הכבירה והמסורתית של המשורר לבגוד בעמו באמת. התנגדות השמאל בימינו לחטאי עמו נעשית תמיד תוך שמירה על עמדה של בן בית, של חלק, ולכן היא מעשה רופס. המייצג הבולט של הפוליטיקה הזאת הוא עמוס עוז ברומן שלו, ״הבשורה על פי יהודה״, העוסק בבגידה ומתייחס לבגידתו של יהודה איש קריות בישו (מעשה בגידה שאיפשר בעצם את המשיח). חבר מראה שעוז התייחס במפורש לשלטונו של נתניהו וציין כי הוא מאחל ליום שנתניהו ייתפס בוגד בעמו, אז בעצם יעשה את המעשה המנהיגותי מכולם כשיפנה לדרך השלום.

תפישתו הזאת של עוז מופרכת. במקום לדבר על האפשרי (אילו, במידה ש- וכדומה) הוא היה יכול להחליט בעצמו על בגידה, אך מכך בדיוק הוא מנוע. גם האמנים המוחים בפני השרה עושים זאת מתוך עמדה פשרנית של בני בית, תמיד בניו התמימים של הממסד. מעניין שלאחרונה התייחסה הסופרת רונית מטלון למעשה הבגידה והכריזה שמי שבוגדים בעם הם דווקא שרי הימין.

מול זאת, בחיבור משנת 2002 ביטאה מטלון עמדה מורכבת בהרבה בנוגע לבגידה, כשציינה שבגידה היא המעשה האמנותי הראוי של מי שאינו מקבל את המורשת, את המשפחה ואת ה״זהות״ כפי שהיא, אלא דווקא חותר תחתיה: ״הזהות המזרחית הראויה, אם אכן ישנה כזאת, נוצרת בתהליך של שלילת ׳מיהי הזהות המזרחית׳. כמעט כל דבר אחר הוא פולקלור״ (כתב העת “מקרוב”, גיליון 10). דבריה של מטלון נכוחים בימינו יותר מתמיד משום שהם מבקשים להעמיק, לרבד ולערער כל פוליטיקת זהויות יציבה. הסכנה העולה מדבריה עומדת לפתחו של המאבק המזרחי בישראל, שזה יפול למקום לעומתי ומתבצר ובכך יעקור את המזרחיות עצמה. כמה מדהים היה להיווכח בשרה הימנית, שאך לפני שנים מספר התייחסה לאוכלוסייה החלשה ביותר בחברה, מבקשי המקלט, כאל סרטן בלב האומה, כשהיא פונה לקהלה התרבותי העוין ובפיה משנה שמאלית לא מתפשרת של צדק ושל התנגדות לעוול של שנים. המהלך הזה קשה לתפישה: שרת הימין אוגפת את השמאל משמאל. מכאן תמוהות ומטרידות הביקורות הרבות לנאום, המראות יותר מכל על התבצרות ושכתוב של זהויות ולא על פריצה שלהן, היא אותו מעשה בגידה ההכרחי ליצירתה של סולידריות. סולידריוות משמעה לחצות את הקווים. כך עשתה רגב באומץ והוכיחה רפיסות איומה בקהלה.

בביקורתה של איריס לעאל – לפיה צריך לדון את רגב לכף חובה דווקא משום שהיא “משלנו” – היא משכתבת את הזהות המזרחית כזהות מהותנית הקשורה במוצא אתני. בשם איזה “אנחנו” היא מדברת? זהו פספוס פטאלי של אקט הבגידה עליו דיברה מטלון: אני שמח לכתוב את המאמר הזה דווקא משום שהמוסיקה העדיפה עלי היא של באך ומוצרט (להם ייחדתי גם כמה חיבורים בקריירה הקצרה שלי). במצב הפוסט-קולוניאלי בו אנו שרויים זהות היא דבר מתגמש, הנתון במשא ומתן ובבגידות מן הסוג הזה. האשכנזי מזרחי והמזרחי אשכנזי. מדבריה של לעאל היה אפשר אולי לצפות שרגב תעלה בלבוש מסורתי ותנסה להחזיר איזו עטרה מדומיינת ליושנה וכך תייצג את ה”אנחנו” המזרחי בצורה נכונה.

דברים דומים עולים גם מביקורתו החשובה של חוקר הציונות דימיטרי שומסקי. שומסקי עושה מהלך סולידרי ובוגד במבצרו הזהותי הרוסי-אשכנזי (בכלכלת הזהויות הישראלית הרוסים, בהיותם מהגרים חדשים ופריבילגים לעיתים, נתפשים כאויביהם המושבעים של המזרחים הותיקים), כדי לאפיין את המזרחיות כאופק הפוליטי השמאלי היחידי של ישראל. על כך הוא ראוי לכל שבח. יחד עם זאת, הוא אינו מוכן ללכת עם הבגידה שלו עד הסוף, כשהוא מבצע מהלך אוריינטליסטי ידוע. אדוארד סעיד בקלאסיקה שלו ״אוריינטליזם״ עמד לא אחת על אחת התופעות המרתקות ביותר של הקולוניאליזם האירופי: הערצה גדולה לתרבות המזרח של העבר ובה בעת עיוורון גמור המהול בבוז לתרבות המזרח של ההווה. הבריטים הנוברים בחקירה ארכיאולוגית של התפארת המצרית ובה בעת אינם רואים את המצרים בהווה של חייהם משולים לישראלים האשכנזים המעריצים את זהר ארגוב אך אינם מסוגלים להכיר במשוררי ״ערס פואטיקה״, למשל. שומסקי מאמץ טרנד מבורך, בעיקר באקדמיה האמריקאית, של גילויין מחדש של דמויות נשכחות בהיסטוריה היהודית-ערבית בארץ ישראל, תוך התעלמות לעיתים מהיוצרים הגדולים שעוד חיים בה היום. קל לעשות זאת כי הדמויות ההן שותקות ונתונות למכחולו של החוקר המבין אותן לפי דרכו. קשה מאד להבין שהמזרחי החי, האישה המזרחית, מביאים עמם מרכולת לא סדורה של ערכים שאינם תמיד תואמים את החשיבה הביקורתית של השמאל האקדמי. הם מביאים עמם טראומה שעוד חיה ונוכחת ומבקשת, עדיין, שלושה וארבעה דורות אחרי ההגירה לישראל, תיקון.

מכאן לא ברורה הביקורת המבטלת את המהלך של רגב בהיותה חלק מהממסד הכוחני והאלים. ממתי פוליטיקאי איננו חלק מממסד כוחני ואלים? שירותה הצבאי של רגב הוא חלק מאתוס הליבה של הציונות בכלל, ובפרט של הניעות החברתית של מזרחים במוקדי הכוח: צה״ל הוא האתר היחידי שאיפשר למזרחים להגיע לראש הפירמידה. השאלה כאמור נוגעת לאפשרות של מזרחים לחלוק גם את הריבונות התרבותית. הגדיל לעשות נמרוד אלוני במאמר דעה נוטף אירוניה מפרי עטו של בן השרה המיתולוגית שולמית אלוני (במסגרת אותה תמונת מראה, אלוני היתה בין השאר שרת התרבות בממשלת רבין ההיא), שבו הטענה המרכזית היא שהשרה רגב עצמה בוטה, גסה וחסרת דרך ארץ. והלא אותן תכונות ממש, של פרובוקציה ותעוזה בוטה, הן שאפיינו את הקריירה המזהירה של אמו, שהיתה מהדמויות הצבעוניות בפוליטיקה הישראלית, אחראית לפרשיות ורפורמות מהדהדות. פוליטיקאי שאינו מעיז ומתריס איננו פוליטיקאי, ומשול לבוגד בשליחותו.

גם עפרי אילני הפליג כשביקר את מהפכת התרבות של רגב כחלק מהנטייה הריאקציונרית בימין האירופי. אילני מראה כיצד השיח הפוסט-קולוניאלי מדובר מתוך גרונותיהם של הגרועים בגזענים, בשמה של תרבות בדלנית. הדברים קבילים אולי באשר לקריירה הפוליטית הלאומנית של רגב, אך אין בינם לבין הנאום שלה בוועידת התרבות דבר. יתר על כן, הם מכתימים את החשיבה הפוסט-קולוניאלית בכך שאינם עומדים על מושג מפתח בתוכה, של מדינת הלאום ויחסה לאימפריה. הלאומיות האירופית הפרטיקולרית מן העידן הרומנטי, אליה מתייחס אילני כתקדים לימין הפוסט-קולוניאלי בימינו, היתה מנוגדת לאוניברסליזם האיפריאלי של המדינה. הוגים לאומנים כריכרד וגנר או כגרמניסט הנאצי יוזף נאדלר, למשל, התנגדו למדינה בדיוק על שום שזו אינו מסגרת היכולה להכיל את מורכבות הזהויות של השבטים, הכפרים והדיאלקטים העושים את גרמניה, ובמקום זאת דווקא מקבעת אותם תחת הכותרת ״שוליים״ (הנה, שוב הפריפריה מגיחה) העומדים למול מרכז הגמוני. הדברים דומים לביקורת הצודקת הנשמעת לאחרונה (בין השאר על ידי אילני ושומסקי בעצמם) על האקדמיה הישראלית שוויתרה על העברית לטובת השתלטותה האימפריאלית של האנגלית. הסופר והמבקר האפריקני צ׳ינואה אצ׳בה (Achebe) עמד על האוניברסליזם כמילה נרדפת ל״צרות אופקים קרתנית ומאד משתלמת של ההוויה האירופית״ (כך ב״ביקורת קולוניאלית״). אצ׳בה מראה כיצד הדיבור האוניברסלי הוא דיבור של פרטיקולריזם אירופי מוסווה ואף שקרי. האוניברסליזם מתעלם מיחסי הכוח בעוד שפוליטיקת הזהויות מישירה אליהם מבט. הכתמת הפוסט-קולוניאליזם, אולי זרם החשיבה הביקורתי ביותר, צריכה להדליק נורה אדומה מעל כל אחד המחשיב את עצמו לאינטלקטואל ישראלי.

זהות של אי-נחת

עם פרסומו של הראיון איתה ב״ידיעות אחרונות״ בשבוע ועידת התרבות נסקה רגב למקומות שפוליטיקאים מגיעים אליהם לעתים נדירות ביותר: שרת התרבות הפכה בעצמה לאייקון תרבות. תמונת השער המסוגננת לעילא של מוסף ״7 לילות״, שבה הופיעה השרה כאיזו אגדת פופ על עקבים גבוהים, מלווה בשלושה פנתרים שחורים, מסתכלת נכוחה אל המצלמה כלביאה, ולצידה הכותרת המתריסה, המהפכנית – ״מלחמת תרבות זו מלחמת העצמאות המזרחית״ – מלמדת שמדינת ישראל עצמה היא זו שנולדה מחדש. אייקון כזה לא היה מאז ״אשת הברזל״ תאצ׳ר, שייצגה סדר יום שמרני בהרבה. חשוב מאד להזכיר שעצם המושג ״מזרחי״ (בניגוד ל״עדות המזרח״, ״ספרדים״ וכדומה – המתייחסים להבדלי מסורת דתית) עדיין נחשב לטאבו: גם בבחירות האחרונות לכנסת לא היה פוליטיקאי אחד לרפואה (מלבד דרעי) שאימץ את המזרח כשם תואר וזהות.

ההיסטוריון צבי בן-דור בנית הציע קריאה כאן ב״העוקץ״, לפיה הרצועות הגדולות בהן אוחזת רגב בשלושת הפנתרים הן בדיוק ביטוי למדינת ישראל הדכאנית. ואולם, התרת הרסן היא המטאפורה העושה את רגב לרגב: בכך שהיא מחזיקה ומרסנת את הפנתרים, האשה המזרחית מתירה את הרסן משום שהיא זו שמחזיקה במושכות, היא המנתבת. רגב נראית כאותו שד עדתי כשהוא משוחרר ועל כן היא מאיימת כל כך. ״מלחמה מזרחית״ היא טאבו בכנסת ישראל, והנה, שרת התרבות עצמה מכריזה עליה בפה מלא. שרה ובנימין נתניהו נראים כגירסא חיוורת של פוליטיקה אמריקאית שמרנית משנות השמונים לעומת הדיווה המעודכנת, המתריסה והיצרית (מאפיינים שהם גם בבחינת טאבו ידוע. מנשים בכלל ומפוליטיקאיות בפרט, מצופה מופנמות). רגב – לה יועד בחברה הישראלית מקום של עוזרת במשק הבית של נתניהו, נתונה להתעללות, או לכל היותר נושאת את האחריות לבידור ההמונים של ההגמון הלבן – קמה על יוצרה ומסכנת את משטר הלובן שלו. אם השד העדתי נדמה שחור, רגב מתגלה כמכשפה, נסיכת האופל המזעזעת את אמות הסיפים היצריים והמיתולוגים ביותר של האתוס הישראלי.

כאמור, הנאום הזה עורר בהלה שלא היתה מביישת את מלחמות ישראל. לא עבר יום אחד שבו לא קיבלתי, על תקן המזרחי התורן, מייל זועק מכמה מהקולגות שלי באקדמיה (כולם גברים לבנים ובכירים ממני בהרבה). הייתי חייב להצדיק את רגב בפניהם, לעתים תוך פייסנות מתרפסת לאור רגישותם ודאגתם לחברתנו המדורדרת. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבמסגרת שלושה תארים בישראל בתחומי הספרות והמוסיקולוגיה (15 שנה של ישיבה בכיתות הלימוד), מבין מוריי (בודאי היו לי לפחות שלושים) רק המנחה שלי לדוקטורט היה מזרחי, וזה על שום שליטתו בגרמנית. אין ספק, ישראל במצב מדאיג, אך מתי בדיוק היא איננה במצב מדאיג? מדוע הפעם, כששרה בישראל חוצה את הקווים, לא קמה עצומה של תמיכה בקרב פרופסורים, אשכנזים כמזרחים, במתווה השוויון שלה? השרה דיברה גם על ערבים, אך השמאל הישראלי המשיך להפריד בין הטראומה שלנו לשלהם, במקום להבין שכשמוכרזת מלחמה מזרחית, מוכרזת גם מלחמה על הציונות הדכאנית כפי שהכרנו אותה. עצומה כזאת יכולה להכריח את השרה לאכוף את חזון השוויון ולדרוש שעשרים אחוז מהשירים ברדיו יהיו בערבית, למשל.

יותר מכך, אחת הביקורות המעניינות ביותר נסבה על המאמר שלי עצמו, וגרסה שהמהלך שלי הוא של התפשרות אידיאולוגית ואפילו של אופורטוניזם. בתשובתי לביקורת הסברתי שעצם הכתיבה של מאמר מהסוג הזה היא סוג של בגידה עבורי, מהסוג המטלוני עליו אני מדבר כאן. מאחר שכל חיי גדלתי בהרגשה שמזרחי, ובייחוד כמובן תרבות מזרחית, זה דבר שיש להתכחש לו, חינכתי את עצמי לאהוב את באך ומוצרט, את קפקא ואת תומס מאן, ואלו הן האהבות שלי עד היום, גם במחקריי האקדמיים. באופן אירוני ביותר, הפגישה עם רגב אילצה אותי לבגוד בעצמי על מנת לשוב אל עצמי, לזהות המרוקאית המודחקת. אותה שיבה מתאפשרת כאמור רק מתוך מקום של בגידה, ולכן אני חושב שהזהות המזרחית שאליה יש לשאוף היא זהות מזרחית של אי-נחת. בעצם, זהות שלעולם לא מוצאת לה מקום. עבור ידידי ומיטיבי שהביע את אותה ביקורת, המסמנים ״שמאל״ ו״אשכנזי״ או ״אקדמאי״ הם אולי נהירים יותר, פשוטים ומובנים מאליהם, ולכן לו היה מביע תמיכה ברגב היה באמת אופורטוניסט. אך אין זה המצב בעבור מי שחש אי-נחת מתמדת ותמיד נע בין המסמנים, המושגים והעקרונות, בין ה״בתים״ הפוליטים של פוליטיקת הזהויות. במובן זה, האם ייתכן כי דווקא המעשה הפוליטי של בן-דור בנית במאמרו האמור, הוא מעשה של פשרה אידיאולוגית, משום שהוא נותן למובן מאליו ההגמוני, השמאל העקרוני (וכי יש מקום בכלל לשמאל עקרוני?), לבקוע מגרונו? האם אפשר לומר שבן-דור בנית, ללא ספק אחד האינטלקטואלים הבולטים של השמאל המזרחי, נתן להגמוניה את האישור לו היא ציפתה?

רגב אימצה את עמדתם של כמה ממשוררי ערס פואטיקה, אותם אלה שהפנימו משהו מימיה של גולדה מאיר ואינם מבקשים ״להיות נחמדים״. פתיחת הנאום הבלתי נשכחת, הנראית כאיוולת גמורה, כזלזול משווע בפילוסופיה הסינית ובדברי החכמה – ״חכם סיני היה נוהג לומר: קאט דה בולשיט״ – מהווה סימון נחרץ של גבולות השיח, כן, של גבולות השירה והפוליטיקה. מילים אלו מתכתבות עם כמה מן הטורים החזקים ביותר שצמחו כאן, וזאת בשיר ״נעלי ארץ ישראל״ מאת ויקי שירן (1947-2004), מאמהות השירה המזרחית בישראל ואקטיביסטית שמאל ידועה: ״כשמדברים אתי על שירה/ אני מביאה תמיד את דודתי שרינה/ בתור דוגמא/ ומקללת בשקט״. עם רגב כבר לא צריך לקלל בשקט. בעבור המתנגדים לה היא תמיד תהיה גסה, בורה, מניפולטיבית, מתסיסה ושקרנית. אך אחרי שקטעה השרה את הבולשיט היא דיברה על צדק.