דלת של דירה תל אביבית יכולה גם היא להוביל לתא כלא. יובל בן-עמי על השנתיים שבילתה ענת קם במעצר בית, שנמחקו לגמרי בידי בית המשפט, ואתמול גם בידי עורכי ynet
כשענת קם נחשפה לפניו הכעורים של צבא העם, היא ביקשה להקים קול מחאה דוגמת זו שהחלה הקיץ תוך התעקשות להתרחק מהקשר פוליטי. דינה המוגזם של קם נחרץ כתמרור אזהרה למען יראו וייראו, למען ידעו כולם שמערכת החוק הנהוגה בישראל לא חלה על נתיניה הכבושים
ההתמקדות ביחסי יהודים-ערבים כמדד לגזענות מלבינה את הגזענות המופעלת כלפי מזרחים, דוגמת “איזה כיף שהבבונים של היס”מ מרביצים לבבונים של בית”ר”. כתבותיו של אלון עידן, אוהד הפועל תל אביב, כמקרה לדוגמה
במאמרה “הסכנה הבדווית” שפורסם ב”הארץ” מצטרפת קרני אלדד להסתה כנגד האוכלוסייה הבדואית בנגב, לקראת אישור דו”ח פראוור. נותר רק לשאול, מתי כבר נוכל באמת להפריח “את השממה”? תגובה
העמדתו האפשרית של אורי בלאו לדין היא מסר מרתיע לכל קהילת העיתונאים והעיתונאיות. גם אם אפשר לבקר את התנהלותם של בלאו ועיתון “הארץ” כלפי ענת קם, אסור לשכוח את הדיון בשאלות עקרוניות של חופש העיתונות אל מול מנגנוני הביטחון הישראליים
הכפשת הקורבן, במקרה הזה אורטל בן דיין, היא טקטיקת התגוננות קלאסית. כעת המינימום שעל האוניברסיטה העברית לעשות הוא להתנער מתגובת באי כוחו של ד”ר גדעון ארן ולהתנצל בפניה