לפני 49 שנה, ב-16 בפברואר 1968, התקיימה בניו יורק אחת המחאות החשובות בהיסטוריה של המאבק השחור בגזענות של מוסדות הספורט האמריקאיים. יוסי אדרי חוזר לחרם ההוא, שהוביל לאגרוף המפורסם על הפודיום במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי
בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל מוצגים לראווה דיוקנאותיהם המרשימים של פעילי הפנתרים השחורים. אולם פרט קטן שכחו לציין שם: שמותיהם של אותם מצולמים, הניבטים דוממים מן הקירות
ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
לביקורת המבכרת את ״תור הזהב״ על פני ״מזרחית משותפת״ אין שום מצע מעשי. נראה כי נשכח מהלב שהמצב בישראל הוא מצב פוליטי, הדורש פתרון פוליטי: זכויות האזרח והאדם של מזרחים ופלסטינים – קטגוריות שנוצרו על ידי הסכסוך – נפגעות
תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון
״אמנם לא זכיתי להשתתף באחת מההפגנות הגדולות של הפנתרים השחורים, אבל אני זוכה בימים אלו להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות״: נופר עיני, ממייסדות תנועת ״תור הזהב – עכשיו תורנו״, מספרת על חוויותיה כפעילה בתנועה שעושה את צעדיה הראשונים
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
מה היה בפוליטיקה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומה היה חסר בה. ניתוח של נרטיב הקשת ושל ריבוי הביקורות המגוונות עליו אשר הדגישו את חשיבותו. עופר סיטבון סוקר את ספרו של אריה קיזל אודות הנרטיב המזרחי החדש
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
