מה זה בכלל אומר משפחות חריגות? במקרה של נסרין קדרי וארוסה הטרי אביעזר ובמקרה שלי מדובר בחריגה מהגבול הלאומי ואיום על הזהות היהודית. אני רשומה כחסרת לאום, והחל מהמורות ביסודי, דרך הצו הראשון ועד לאנשי הביטחון בשדה, נראה שאף אחד לא ידע מה עושים איתי ואיפה לסמן את הווי במחשב
מה ההבדל בתפיסה העצמית של מזרחים עם עור בהיר לעומת מי שעורם כהה? איך האופן בו ״עוברים״ בעולם משפיע, למשל, על ההזדהות עם המאבק המזרחי? במקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב שנדבר ונלמד להכיר חוויות גוף-זהות מורכבות
בימים האחרונים נשמעים קולותיהם של החצי-חצי, בני ובנות מוצא מזרחי ואשכנזי מעורב, הטוענים כנגד השיח המפלג והלא רלוונטי בעיניהם. מכתב משוסטרית עם עור חום, שמתעקשת לא לפזר אבקת סוכר מעל הגזענות
אני חצי-חצי קלאסי ולא קלאסי: שם המשפחה שלי הוא אשכנזי, אך החזות שלי לא חד משמעית וכמעט בכל היכרות עולה השאלה ״מאיזה מוצא אתה?״ כמי שיש לו את הפריווילגיה הזאת, החובה שלי היא להשמיע את קריאת התיגר עבור מזרחים ומזרחיות כמוני
סיפור של משפחה אחת ובה: קוזאקים, כורי פחם, סלאבים, גיבורי מלחמה, יהודים קווקזים, אשכנזים גרמנים, שמות משפחה משתנים, גירושים סוערים, גזענות, מכתבי אהבה והחיים עצמם
אינני יודע כיצד נשמעה השפה העברית לפני אלפי שנים וכיצד נכון חד משמעית לדבר עברית. מבטאים הם חלק מכל תרבות אנושית. אבל כאשר הבדלים בין כל כך הרבה אותיות נמחקים וכאשר עושר הופך לעוני – משהו הולך לאיבוד. אל תתביישו במבטא שלכם
הקטגוריה החביבה של כור ההיתוך, "המעורבים", לא עומדת במבחן המציאות: בישראל, עובדות בנאליות כמו צירופים של שם משפחה, חזות ומקום מגורים ממשיכות לחרוץ סיכויי חיים ולעצב זהות אתנית, מעמדית ותרבותית. אז תשכחו מה"היום כולם מתחתנים עם כולם וכבר אין דבר כזה". על ספרה של טליה שגיב