ירון לונדון ניצל לא אחת את הבמה התקשורתית המרכזית שלו על מנת להכחיש את חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן וכדי ללעוג למאבק המזרחי. סביר להניח שציבור מזרחי משמעותי לא חש את אותה המיית כאב כמו-קולקטיבית לנוכח ירידת התוכנית "לונדון את קירשנבאום" מהמסך
במופע הביזיון ב"לונדון וקירשנבאום" לאחר ההפגנה הגדולה בירושלים, נחשפנו לכוחם המעוול של עיתונאים. במקום החרפה המקצועית שקיבלנו, כך יכול היה להיראות דיון אילו הייתה כאן יושרה מקצועית והגזענות לא הייתה מעוורת את עיני המושלים בתקשורת
היסטוריונים לא משתגעים על מידע שמגיע מהקורבן, אבל מה לעשות שהארכיונים הקשורים לפרשות מזרחיות סגורים כמו תאומים סיאמיים של ארכיוני הוותיקן. על ארכיבים עלומים, עיתונאים שותקים וילדים שתוקים
פתרון חלקי של תעלומת הילדים התימנים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים בעוד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. פער תמוה. לא?
מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד
בחירתו של לונדון להימנע מהתמודדות עם השאלות הקשות בפרשת חטיפת ילדי תימן, קשורה באופן הדוק לזהות שלו כבן הגמוניה מנשלת, לסירובו לוותר על הון סימבולי שהוא ושכמותו מחזיקים בידיהם
אז כמה מאיתנו נדרשו לשאלה על מה הם מוכנים לוותר בכדי לאפשר קיום משותף עם החרדים? משה שריקי על ההכרח לנסח "טוב כללי" מאחד ולא מפריד בין הציבור החילוני לציבור החרדי, אגב הדיונים על חוק טל. בדיוק ההפך מכל הירון לונדונים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
