חלוקת העבודה האתנית המבוססת על יתרון מוחלט לאשכנזים מתמסדת כסדר החברתי היחיד האפשרי בישראל של תחילת המאה ה-21. מאיר עמור על שעתם של ה”איכותיים”: בני עקיבא של בנט והחבר’ה הטובים של לפיד
עקב האיום הנוכחי על קיומה של השדולה למען הדיור הציבורי בכנסת, חשוב להבהיר אי-הבנה עמוקה: לא מדובר בפתרון רק לעניים או למוחלשים ביותר, אלא במענה לחלקים נרחבים באוכלוסייה. ולא, אסור להיכנע להיגיון ההרסני של “מפעלי התיישבות” למיניהם מבית היוצר של איציק שמולי ודומיו
הבנת חלום המעמד הבינוני המזרחי תאפשר ניתוח מציאותי יותר ואולי אפילו כואב יותר של הפעילים המזרחים במחאה. “מעמד בינוני” – ערך של רמי אדוט מתוך הספר החדש “קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי”
שימוש בשיטור פרטי בקמפוסים משקף ניסיון לפקח על ההתנהלות של הסגל והסטודנטים משמאל ומימין כאחד. התוצאה היא רידוד השיח הציבורי כך שרק קולות ממסדיים יהיו לגיטימיים
תחושה קשה של דז’ה-וו פוקדת אותי מאז ההכרזה על בחירות, מעין מיקס משונה בין בחירות 99′, 2006 ו-2009. מה שבטוח, אין זכר לסדר היום שהציבה המחאה החברתית. לב גרינברג על ההכרח לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של “רק לא”
עיריית תל אביב יודעת היטב כי הביורוקרטיה היא אמצעי בדוק לשחוק את המפגינים ולהרוג את המחאה. היא יודעת שאמצעים ביורוקרטים ואזרחים צייתנים משמעם פגיעה אנושה בחופש הביטוי. הכירו את נוהל 834 שהמציאה לעצמה: רישיון להבעת דעה במרחב הציבורי
הפגנת השמאל במוצ”ש תחת הסיסמא “אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש” היוותה מעין הצהרה שמקומו הטבעי של השמאל הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי. זוהי עמדה רטרוספקטיבית של מטיפנים שרוצים לומר את הדבר המוסרי, הגם שאין לו כל השפעה על המציאות