ממשלת נתניהו השלישית מציגה: מאחוס"לים לאחוד"לים*
סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי
בממשלותיו הקודמות של בנימין נתניהו שימשו החרדים ככלל וש”ס בפרט כשפחה חרופה וכעלה תאנה חברתי לחיסולה של מדינת הרווחה הישראלית. אבל ממשלת נתניהו השלישית, שהושבעה השבוע, אינה זקוקה יותר לשירותיהן של שפחות חרדיות, מזרחיות או אשכנזיות. בבחירות 2013 הובסו החרדים בידי הברית בין דתיים-לאומיים ומעמד הביניים הישראלי שבחר ביאיר לפיד. שני גורמים ברורים איפשרו את ייתור החרדים: ראשית כל, מפגן הכוח של מעמד הביניים האשכנזי בקיץ 2011 (או בשמו הרווח: “המחאה החברתית”), שבא לידי ביטוי באמצעות 19 המנדטים שהוענקו כפרס ליש עתיד. שנית, המרחק החברתי שיצרו החרדים מיהודים-ישראלים ומאבק הכוח שבין המחנה החרדי והמחנה הדתי-לאומי של חובשי הכיפות על הגדרת זהותה היהודית של מדינת ישראל. גורם שלישי ופחות נראה לעין הוא החשש הכלל ישראלי-יהודי משיתופם של ערביי ישראל ברפורמות חברתיות שמדינת רווחה מתפקדת מחויבת לספק לכלל אזרחיה. התוצאה של מקבילית כוחות זו ידועה לכולם/ן: שליטה בלעדית של דתיים-לאומיים והמרכז ההגמוני האשכנזי בישראל על הממשלה עצמה ועל מוסדותיה הממשלתיים של החברה האזרחית.
ממשלת נתניהו השלישית היא ממשלתה ה-33 של מדינת ישראל. אין בה מאפיינים יוצאי דופן באופן מהותי מממשלותיו האחרות של נתניהו או מ-30 ממשלות ישראל האחרות. אך בכל זאת זאת יש בה ייחוד כלשהו: העובדה שעל שער הכניסה לקריית הממשלה כתוב, בלי כחל ושרק ובאותיות קידוש לבנה, כי זוהי ממשלת המעמד הבינוני האשכנזי וההגמוני בישראל; ייחודה של ממשלה זו הינו עזות המצח, החוצפה וההתרסה שבה נחרתה כתובת זו. זוהי ממשלה אשר מייצגת “מסלול ירוק” לקידום אשכנזי בישראל על כל עיקוליו, מבואותיו ורבעיו השונים. הקריירה של נתניהו עצמו הוא דוגמה קלאסית. המטאוריות שבה ציפי לבני מחרה מחזיקה אחריו מאששת את הטיעון. לפיד מביא לידי ביטוי ומיצוי את דרכם של “אשכנזים מצויים” בישראל, אורי אורבך ואורי אריאל מחזקים את המודל באופן ממשי. “לשלטון בחרתנו” היא אמירה המתאימה לתיאור המסלול הירוק לכוח עבור אשכנזים בישראל.
היו שחשבו כי יש עתיד ויאיר לפיד יהוו משקל נגד, כמרכז חברתי-פוליטי, לכוחות הימין. אך מתווה פניה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של המפלגה התברר באמצעות “ברית האחים ושותפות הגורל” שנכרתה עם הבית היהודי. זו הבהירה חד-משמעית כי יש עתיד היא מפלגה ימנית מבחינה פוליטית, ניאו-ליברלית מבחינה כלכלית ואולטרה-שמרנית מבחינה חברתית, המממשת את האינטרסים הלאומיים והכלכליים של דתיים-לאומיים וזרועם הפוליטית-אקטיביסטית בגוש אמונים ובחוגי המתנחלים. ברית זו מאיימת על האינטרסים הכלכליים של המעמד הבינוני האשכנזי והחילוני עצמו. אינטרסים העומדים בסכנת הכחדה על ידי נציגיהם האותנטיים ביותר – יאיר לפיד וידידיו.
ישנו סיכוי נמוך ביותר כי האינטרסים של “המחאה החברתית” יזכו להעדפה ממשלתית לעומת האינטרסים של ההתנחלות היהודית בשטחים הכבושים. שר אוצר טרי, חסר ניסיון כלכלי ובעל יומרות רומנטיות יהיה טרף קל לכרישי “ארץ ישראל השלמה” ול”שומרי אמוני הציונות הדתית”. הם הוכיחו זאת פעמים רבות בעבר עם פוליטיקאים מנוסים אלף מונים יותר ממנו. בכל עימות בין “ישראל הציונית דתית” ו”ישראל של מעמד הביניים המפונק”, יש עתיד ויאיר לפיד יוכנעו כמעט בלי מאמץ. נראה סביר הרבה יותר כי “חמורו של משיח” ימשיך להיות מונהג גם אם מלמד-הבקר שבו מרביצים בו נמצא בידיהם הנאמנות של גוש חובשי הכיפות ולא בידיהם של חרדים – אשכנזים או מזרחים – המאכלסים את אוהלה של תורה ומושיעים את ישראל והעולם
המאבק על הגדרת יהודיותה של מדינת ישראל טולטל באופן משמעותי לכיוונה של היהדות הדתית-לאומית. מפעל ההתנחלויות בגדה איפשר לדתיים-לאומיים, לבני הכיפות הסרוגות, לממש סוף-סוף את “חלוציותם” למנוף פוליטי רב-עוצמה. הם העלית הפוליטית החדשה בישראל. אם כך, ממשלת נתניהו השלישית תיאלץ להגן על האינטרסים של שתי קבוצות: מרכז ימני דתי ולאומי מתנחל ושכבה צרה ניאו-ליברלית ושמרנית של מקורבי שלטון כאלה ואחרים. זהו תפקידה העיקרי.
אל תטעו ברטוריקה האנטי-חרדית
עם הופעתה של יש עתיד גדל ביטחונו של המעמד הבינוני ההגמוני בישראל באופן משמעותי. ביטחון זה התרחב עד כי יכול היה להרשות לעצמו לגדף ולחרף את החרדים ככלל, ולסלק משולחן הממשלה את החרדים המזרחים בפרט. אך חשוב לזכור כי העימות עם החרדים הוא הסחת דעת, מכיוון שהגדרתה היהודית של מדינת ישראל זוכה לחיזוק ציוני, דתי ולאומי.
לעומת בהירות יחסית זו של ההתרחשות הפוליטית-חברתית, האינטרסים הכלכליים המנווטים את הממשלה מוסווים במתק שפתיים חברתי ומוסתרים באמצעות הטעיה כלכלית. מוטיבציית היסוד הפוליטית-כלכלית של ממשלה זו הינה השררת קפיטליזם השנור הישראלי והבטחת מעמדם החברתי-כלכלי וכעת הפוליטי של שתי הקבוצות ה”איכותיות”: “בני עקיבא” ו”החברה הטובים”. השלטת קפיליזם השנור הישראלי, שהוא סוג מיוחד של קפיטליזם חזירי, תלויה בהסרה חד-משמעית מסדר היום הפוליטי את החשש ממימושה של מדיניות רווחה אוניברסלית בישראל דרך חלוקתם של משאבים ציבוריים לקבוצות חברתיות מועדפות. את כל אלה איפשרו הופעתה של יש עתיד והברית עם הבית היהודי. על כן אסור לטעות ברטוריקה האנטי-חרדית: ש”ס והחרדים האשכנזים מילאו את תפקידם – מדינת רווחה לאורתודוקסיה היהודית בלבד – כעת הפכו הם למיותרים.
ההגמוניה החברתית השולטת במדינת ישראל חוששת ממדינת רווחה. כל מדיניות המעבירה משאבים ציבוריים לידי חלק קטן מהציבור עדיפה על מחויבות אזרחית מלאה לרווחת כל אזרחיה של המדינה לאזרחיה. זה היה תפקידם ההיסטורי של החרדים. מאחר ו-20% מאזרחי המדינה הם ערבים וקרוב ל-50% מאזרחי מדינת ישראל היהודים הם מזרחים, מדיניות רווחה אוניברסלית פירושה סיוע ישיר לחלקים הכי פחות מיוצגים בפוליטיקה הישראלית בכנסת ובממשלת ישראל העכשוויות. למעט שאריות התמיכה המסורתית והעיקשת ב”מפלגת חירות של מנחם בגין” שבליכוד, אין מזרחים/ת רבים ביש עתיד ובבית היהודי. בבית היהודי לא בוחרים מזרחים כמזרחים – בוחרים בה יהודים ישראלים-דתיים-לאומיים. בבית היהודי בוחרים חובשי כיפות סרוגות, מתנחלים ותושבי השטחים הכבושים. הם יודעים/ת היטב את הסיבות לבחירתם. ביש עתיד לא בוחרים מזרחים ומזרחיות – ביאיר לפיד בוחרים אזרחים-יהודים-ישראלים-חילוניים אשר “מאסו” בשלטון החרדים, “מאסו” בעדתיות, ואלה הרוצים “שוויון בנטל”. בעיקר, ככל ששוויון בנטל זה ישתתף בתשלום הוצאותיהם על חינוך, בריאות ונופש. אלה הם הבוחרים/ת אשר רצו ורוצים לאפיין את ישראל כמדינה של אזרחיה היהודים בלבד; בתנאי שאזרחים/ת אלה יהיו יפים או דומים ליאיר לפיד.
מהי משמעותה של מדינת רווחה בישראל בעשור השני של המאה ה-21? מאיזו מדיניות בעצם נרתעת ממשלת ישראל באופן פבלובי?
1. רפורמה אגררית. חיסול הפריבילגיה האשכנזית בתחום הקרקע (לקיבוצים, למושבים, להתנחלויות וליישובים קהילתיים) ובחלוקת משאב האדמה של מדינת ישראל (דרך מועצות אזוריות, לדוגמה). כלומר מדינת רווחה כיום פירושה הרחבת השימוש והנגישות אל משאב האדמה לשתי קבוצות מנודות: מזרחים וערבים-ישראלים.
2. דמוקרטיזציה של מערכת החינוך. פגיעה קשה בפריבילגיה האשכנזית של בלבדיות תכני החינוך, ההישגים בחינוך והשליטה הכמעט בלעדית של אשכנזים/ת בכל התפקידים המובילים את קבלת ההחלטות החינוכיות בישראל.
3. עיצוב מחדש של היחסים בין הון ועבודה. לעבודה תוענק המשמעות המתחייבת כחלק הכרחי, חיוני ותורם בתהליכי הייצור והצריכה. שינוי היחסים בין הון ועבודה בישראל פירושם הרחבת המעמד הבינוני ולא צימצומו, העלאת רצפת השכר ולא הורדתה, תמיכה בארגוני עובדים ולא חיסולם, צימצום “ייבוא” עבודה לא מאורגנת ולא הרחבתה באמצעות קבלני “כוח אדם”, סיוע בשילובן של נשים בשוק העבודה ולא הכפשתן והכפפתן לשכר מינימום; כל אלה פירושן פגיעה באינטרס מעמדי מרכזי של קבוצות הכוח הכלכליות בישראל החל בבנקים, דרך המעסיקים הגדולים במשק, מעסיקי השוק הפרטי וכמובן הטייקונים. אינטרס זה הוא בלבה של הפרבילגיה האשכנזית בישראל.
4. ייצוג שוויוני של מגוון האוכלוסייה. החל בשגרירויות ישראל בחוץ לארץ, דרך נושאי תפקידים בכירים ברשויות המדינה והשלטון המוניציפלי ובאוניברסיטאות, וכלה בבית המשפט העליון, בסוכנות, בקרן הקיימת ושאר מוסדותיה הייצוגיים של המדינה.
היכולת של המעמד הבינוני האשכנזי להתנתק מיהדות התורה החרדית ולהישען על כוחו של המחנה הדתי-הלאומי בלבד משקפת את התחזקותו האידיאולוגית של מעמד הגמוני אשכנזי זה. היא גם משקפת את תנופת הצמיחה של מעמדם של בני עקיבא לכדי מושחי המלכים החדשים של התקופה. בנוסף לשובל הזוהר הנלווה להופעתו של נפתלי בנט, הקריירה הפוליטית של השר לענייני תושבים ותיקים אורי אורבך ושר השיכון החדש אורי אריאל הן עדויות ישירות לעוצמה הפוליטית של מי שהיתה פעם תנועת המזרחי, המפד”ל, גוש אמונים והמתנחלים. כעת הבית היהודי. על כן, ניתן לקבוע כי חלוקת העבודה האתנית המבוססת על יתרון מוחלט לאשכנזים מתמסדת כסדר החברתי היחיד האפשרי בישראל של תחילת המאה ה-21.
בכדורסל, מאמנים את הילדים/ת שבשמירה על הסל צריך כל הזמן לעקוב אחר הכדור ואחר שחקני היריב. בפוליטיקה הישראלית צריך להתמקד, כל הזמן, בשחקנים עם הכדור. בישראל, השחקן הפוליטי-חברתי המרכזי הוא שחקן אשכנזו-ישראלי. זהו שחקן אשר הגיע מ”יחידות העלית” של הצבא, מתעשיית ההיי-טק, מתעשיית הדברת של הרדיו והטלוויזיה, מתעשיית החינוך האליטיסטי והאקדמיה. זהו אותו דפוס. זהו אותו טיפוס חברתי. פעם אחר פעם. לעתים ישנן נשים במודל הזה. מיעוט ייצוגן של נשים ישראליות בכנסת ובממשלת ישראל הוא דפוס קבוע כמו תת-הייצוג של מזרחים והיעדר הייצוג של ערבים. על כן, פמיניזציה של המאבק המזרחי בישראל פירושו המעשי הינו פמיניזיציה ואזרוח של מדיניות הרווחה הישראלית. מספר נשים בממשלה אינו בהכרח אינדיקציה לפמיניזציה של המדיניות.
מי מחזיק את הכדור – זוהי שאלת המפתח. במילים אחרות, מה קורה עם הכסף? “השיטה הישראלית” בנויה, בסיכומו של עניין, על חלוקת משאבים ציבוריים באופן לא שוויוני. זהו לב-לבה של הפריבילגיה האשכנזית. אלה הן השאלות הפוליטיות-חברתיות הרלוונטיות ביותר בישראל של היום. זהו תרגום רלוונטי של תוצאות הבחירות האחרונות והפוליטיקה הישראלית. במסגרת זו, החרדים וש”ס אינם השחקנים הראשיים והדת אינה הכדור. הפריבילגים האשכנזים הם אלה, בהחלט, המחזיקים בכדור. הם גם מנצחים. מאשכנזים, חילונים, סוציאליסטים וותיקים הם הפכו לאשכנזים, חילוניים, ותיקים, דתיים-לאומיים. הבדלים משמעותיים? אולי. ימים יגידו.
* אשכנזי, חילוני ותיק דתי ולאומי




