צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. ובכל זאת הן שם, המלים
“פתאום את לבד. אין לך עם מי לדבר. כל היום את מסתכלת על הקירות”. הבית, שריד אחרון לחיים שוקקים, הוא מבצרה של הסבתא המתעקשת למלוך בו לבדה, בלי שירותים בתשלום, בלי לוחות זמנים, בלי פילנתרופיה, בלי טובות. נעמה גרשי על זיקנה בעידן ההתפוררות הקהילתית