רבקה ויטנברג, עובדת קבלן ואקטיביסטית לביטול ההעסקה הקבלנית, מזכירה להסתדרות את האופציה המובנת מאליה שנשכחה משום מה – הפגנות המוניות של עובדים שובתים, ולא רק שביתה. עובדים שחיים בעוני צריכים לצאת לרחובות בהמוניהם
עליית שכר המינימום יכולה לשפר משמעותית את חייהם של עובדים רבים שחיים בעוני. רק מי שמנותק נפשית ותודעתית מהחיים בעוני יכול לחשוב ש-4,300 ש"ח בחודש מספיקים. אבל, מעסיקים גדולים במגזר הפרטי והציבורי צפויים להתנגד. האם הכנסת תתמוך?
עד שלא נבין כי האיום האמיתי עלינו הוא העתיד הלא ברור שלנו ושל ילדינו, עד שלא נוכל להבטיח לילדים וילדות בישראל כי הם יכולים לגדול בשקט, בשובע, עם עתיד ברור וטוב – עד אז, לא תהיה המשכיות וגם לא הצדקה להמשכיות שלנו כאן
מערכות השלטון הופכות מספר הולך וגדל של אנשים למיותרים מבחינתן שיש להוציאם מהרשימות דרך שלילת קצבאות והחמרת קריטריונים, סימונם כסרבני עבודה, רמאים ופרזיטים. על רקע זה, ברור שאף שמצד אחד המועצה למניעת התאבדות שהוקמה לפני כשנה עשויה לענות על צורך חיוני, היא גם מבטאת ציניות של השלטון. שני מקרי ההתאבדות…
יש שם בחוץ ילדה בת 13 שנשלחה על ידי הרווחה לדלג גם הערב מעל הדם שמכתים את הכניסה לבניין שלה, ומזכיר לה את אמא שלה שקפצה מהחלון לפני שבוע. אף אחד מהרווחה לא בא לדבר איתה או עם אחיותיה. עוד אחת לרשימה המתארכת של מתאבדיםות ממצוקה כלכלית
בלשכת התעסוקה נרשם "סירוב" ובכך נגזר גורלה של משפחה להידרדרות נוספת שממנה אין מוצא במורד העוני, המצוקה והרעב – זולת המוות. ה-22 בספטמבר האחרון היה יום קשה במיוחד שבו נרשמו סירובים רבים לנשים יפואיות
מדברים על פיצוי לבעלי העסקים הקטנים, לעובדים עם תלושי השכר. עליהן לא מדברים. וגם את מחיר המלחמה הזו, האיומה, הן ישלמו. כי אותה כיפת ברזל השומרת על חיינו תמומן בקצבאות ילדיהן שלהן, כי מה שיוצר את העוני אינן הן, העניות
אמנון לוי נתן לתושבי דרום תל אביב במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה"אמיתית" – מבקשי המקלט. בארגוני הסיוע היו מי שלא אהבו את זה. תגובה
ועדת אלאלוף לא גילתה שום דבר חדש שאנחנו, חוקרים וארגוני שינוי חברתי, לא אומרים כבר שנים רבות. היא לא הייתה מוקמת בלי לחץ מצד ה-OECD, ומלכתחילה לא נועדה להילחם בעוני (שלא מטריד את הממשלה) אלא בנתוני העוני (שמטרידים את ה-OECD). היא השיגה את מטרתה, והעוני יישאר איתנו