נכון, קשה לצפות מתלמידי מחקר שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו ליברלית לתמוך בגלוי בחרם אקדמי. מה בכל זאת אפשר לעשות? ולמה אי אפשר לבחור להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש? דברים מדיון ראשון מסוגו בחרם אקדמי באוניברסיטת תל אביב
שמאלנים אשכנזים בישראל בעצם רוצים קודם כל להיות אירופאים, ומשתמשים בשמאל כדי לעשות זאת – לא להפך. כך שכל הדרישה הזאת ל”חשבון נפש” היא בכלל לא הגיונית ומשמעותה חיסול עצמי
מדוע התחזקות היסטורית של המגזר הערבי לצד התחזקות מפלגות עם סדר יום כלכלי-חברתי שמאלני כמו כולנו וש”ס, עדיין נחוות כ”תבוסה” בקרב חלקים גדולים מה”שמאל”? אלעד בן אלול מנער את החשיבה על ימין/שמאל וחילוני/דתי ומקווה שחשבון הנפש יוביל ליצירת קול אותנטי ולא מדיר
במפלגה האוטופית שלי יש מנהיגות מזרחיות שלא חייבות לשום הגמון. במציאות, יש פעילים ופעילות שיודעים איך משנים מתוך הכנסת. לא תוך ויתור על זהות ואג’נדה – אלא כי כשאורלי לוי נלחמת על דיור ציבורי, היא נלחמת מהבית. וכשדרעי פונה לשקופים, הוא מדבר מהבית. אור סיונוב על יפעת ביטון והבחירות הקרבות
השמאל בארץ מתנכר בשיטתיות לאינטרסים של הציבור המזרחי. לכן מזרחים מוצאים בית בימין הפוליטי, ולכן אשכנזים מתבצרים בשמאל הלבן. כך שגם בבחירות הקרובות – בלי לדבר גלויות על זכויות היתר של האשכנזים, לא יהיה כאן שינוי פוליטי של ממש
האחריות המוסרית שלנו לצעוק מול פעולה נפשעת נגד העם הפלסטיני אינה תלויה בדבר. בכך צודק סמי שלום במאמרו “חשבון מזרחי” במאה אחוז. אבל לפני שנשבור ידיים ורגליים לימין המשיחי, כבקשתו, כדאי לשאול האם בכלל יש שמאל בארץ שאפשר לעבוד איתו, כזה שמשלב בין מאבקים צודקים, או שמא זה שמאל סלקטיבי…
בשבת בערב, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. שלחו אותי לעזה, למות, להיאנס. יש קו ישיר בין הפעלת כוח חסרת מעצורים כלפי אוכלוסייה אזרחית לבין כנופיות אלימות שמסתובבות ברחובות, ומשטרה שעומדת מולם כמעט ללא מעש