סביב יום הזכרון הטרנסי, שצוין בשבוע שעבר, דובר רבות על התאבדותה של מאי פלג, פעילה בקהילה. אלא שהיום הזה, במידה מסוימת, משתף פעולה עם הפוליטיקה של המוות שרודפת את חייהם של אנשים שונים מגדרית. צריך להתעמת בכנות ובאומץ עם כך שיש מי שנידונים לחיים ראויים, בזמן שאחרים מתקיימים באזור הדמדומים
הביטוי ״כלכלה שיתופית״ בו מרבות להשתמש חברות כמו Uber ו-Airbnb, יוצר אשליה של יחסי אמון ואלטרואיזם. תביעות על אפליה שהוגשו לאחרונה כלפי חלק מהחברות האלו חושפות כי הן רחוקות מלהיות גן עדן שיתופי ומצליחות לחמוק מכל רגולציה של אי-אפליה ושמירה על זכויות עובדים
הקבינט נסמך הבוקר על התקנות לשעת חירום כדי להוציא את התנועה האיסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק – החלטה פוליטית המתעלמת מהעובדה שהתנועה מספקת שירותים ציבוריים בסיסיים לחברה הערבית, כאלו שהמדינה מונעת מהם. ההקצנה הפאשיסטית של הימין והשתיקה של השמאל מול רדיפה זו יובילו למשבר קשה
פוליטיקאים ישראלים ממהרים לחבק את הפריפריה, בעיקר בעתות משבר. אך מי שנכלל ברשימת יישובי הפריפריה לצורכי הטבות מס הם בעיקר קבוצות האינטרנס של חברי הממשלה והקואליציה. כך מסתבר שערבים, למשל, לא יכולים לגור בפריפריה
צבע עור וחזות הם מסימני הזיהוי העיקריים המבחינים בימים אלו בין עמית לאויב, בין אזרחים תמימים מן השורה לבין חשודים מסוכנים חורשי רעה. לא רק ברחוב, גם בחקיקה
כמה חודשים אחרי מחאת האתיופים, בה חשתי לראשונה קטנה אל מול הממסד וחסרת אמון במשטרה, הבנתי: עבור פעילה לבנה המאבק בגזענות הוא בחירה יומיומית, שחייבת להיעשות תוך מודעות לפריווילגיות
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין
מעצרן של האקטיביסטיות עדן טאטור, לובנא תומא וראיה שמאלי לפני ההפגנה בחמישי בנצרת, אינו רק פגיעה בחופש הביטוי שלהן אלא גם דוגמה למנגנוני השליטה הפטריארכליים שמפעילה המשטרה על נשים פלסטיניות והאופן בו הופך מעצרן למופע ראווה שנועד לבייש אותן
מדיניות הנישול המתמשכת כלפי ערביי יפו מגיעה לנקודת שבירה עם ההתנחלויות היהודיות שמוקמות בלב עג׳מי. שנים של אפליה וקיפוח הפכו לפצצה מתקתקת, שחובה למצוא לה פתרון