הישראלי החדש-ישן של הבית היהודי הוא הטרוסקסואל, לבן, לאומני. הוא לא כולל מחוסרי דיור, להט”בים ופעילים חברתיים נוספים למען שוויון – שאת הסולידריות ביניהם בנט רק מעוניין לפרק. נעמה לזימי, שחוותה של ההשתלחות של היו”ר על בשרה, לא מפחדת
מבט נוקב על האלימות המשטרתית נגד שחורים בארה”ב והמקומות בהם היא מתחברת לאלימות נגד אתיופים, ערבים, מזרחים ושאר אוכלוסיות מוחלשות בישראל. המסקנה רק מתבקשת
במרחב הציבורי של אמריקה הלבנה, חוקי המשחק ברורים: מחאה שחורה צריכה להיות מרוסנת – מדיניות שבעצמה הפכה למין גרסה חדשה של חוקי “ג’ים קרואו”. עם פרוץ המהומות בפרגוסון לאחר ההחלטה לא להעמיד לדין את השוטר שירה למוות בצעיר מייקל בראון, פוליטיקאים צבועים מתרפקים על מורשתו הלא-אלימה של מרטין לות’ר קינג…
באולפנא בה למדתי בתיכון הייתי צריכה לזנוח את התרבות המזרחית, את הבית. בעולם האשכנזי החדש לא היה מקום לעיירת הפיתוח, לחברים שמדברים במבטא מרוקאי, לנוסחי ומנגינות תפילותיי. כיום מתקיים אותו מנגנון של מחיקה גם בבית הספר הממלכתי-דתי של בני, שמקבל מסר זהה למסר שהונחל לי – קיימות שתי קבוצות לגיטימיות:…
הקטגוריה החביבה של כור ההיתוך, “המעורבים”, לא עומדת במבחן המציאות: בישראל, עובדות בנאליות כמו צירופים של שם משפחה, חזות ומקום מגורים ממשיכות לחרוץ סיכויי חיים ולעצב זהות אתנית, מעמדית ותרבותית. אז תשכחו מה”היום כולם מתחתנים עם כולם וכבר אין דבר כזה”. על ספרה של טליה שגיב
ויאמרו אנשי מינהל התרבות – מה אתם רוצים? הגופים של התרבות והאמנות המזרחית לא הגישו בקשות לתקצוב, ואם יגישו – יקבלו. אבל כמו כל אפליה שיטתית, ממוסדת, יש סיפור אחר, מורכב. על המנגנונים שיוצרים ומשעתקים את אי-השיוויון בחלוקת משאבי התרבות והדרישות של קואליציית לבי במזרח לתיקון המצב
מחקר חדש על אפליה בשוק התעסוקה הישראלי חוזר ומאשש תוצאות מחקרים קודמים: קורות החיים של יובל הרשקוביץ ועדן אלמוג עדיין יזכו להרבה יותר התייחסות מאשר אלה של יובל אמסלם ו-וואליד חורי
כדי להימנות על האנשים השקופים יש להצטייד לרוב בשם נעים לאוזן, עור פנים לא מאיים במזרחיותו ואם את אשה – נא לא לגדל שפם. צ’ק, צ’ק, צ’ק – אפשר לצאת לדרך. סיפור שמתחיל בתקרית בחדר מדרגות ונגמר בחדר ריק
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
