עצומה חדשה של אנשי אקדמיה: אנו קוראים לרשויות החוק להגן על חופש הביטוי של חברי ״שוברים שתיקה״ ולבלום את מי שפועלים באיומי אלימות להשתיקם. חברה דמוקרטית חייבת להיות פתוחה לביקורת ונכונה לשפר את דרכיה
העצרת לזכר רבין איחדה שמאל וימין תחת סיסמאות ריקות של שלום ואי-אלימות, ולמעשה – חיזקה את הסטאטוס-קוו וקראה לשלום עם המשך הכיבוש, בלי להעלות אף שאלה קשה
כל שיש למשרד החינוך להציע לתלמידים בעת המתוחה הזו, הוא העדר כל התייחסות להיסטוריה והתמקדות ברגשותיו של היחיד ובקלישאות חלולות. אין זה אלא המשך טבעי להכחשת הכיבוש המתמשכת של מערכת החינוך בישראל, שלמעשה רווייה בפוליטיקה
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין
מעצרן של האקטיביסטיות עדן טאטור, לובנא תומא וראיה שמאלי לפני ההפגנה בחמישי בנצרת, אינו רק פגיעה בחופש הביטוי שלהן אלא גם דוגמה למנגנוני השליטה הפטריארכליים שמפעילה המשטרה על נשים פלסטיניות והאופן בו הופך מעצרן למופע ראווה שנועד לבייש אותן
הפחד המשותף מפני חלוקת המקומות הקדושים משמש חומר בעירה בידי מנהיגים פלסטינים ויהודים. האם באותה מידה הוא יכול לשמש כלי ליצירת מכנה משותף ולא לזריעת אימה? רוויטל עמרן סביב הקמפיין החדש ״לא יחולק״
מאחורי כל אבן שנזרקת במזרח ירושלים עומד אדם שחש מושפל וחי במציאות בלתי נסבלת. מבחינה משפטית וחוקית, שינוי נהלי הפתיחה באש והרחבת השימוש בירי חי נגד מיידי אבנים, רק יחריף עוד יותר את מדיניות האצבע הקלה על ההדק
הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג